דמעות במס הכנסה

הייתי עוסקת פטורה, כי העברתי מזמן שיעורים פרטיים
וכתבתי כמה מאמרים.

ומאז שפתחתי את התיק סבלתי מהגופים האלה קצת יותר מידי.
מביטוח לאומי הרבה יותר מאשר ממס הכנסה, אגב.

אבל השבוע היה השיא,
הייתי צריכה להגיש דו"ח הכנסות מה"עסק" לשנת 2009,
אפילו שהייתי עוסקת פטורה ממס.

הכנתי את כל המסמכים האפשריים – טפסי 106 מכל מקומות העבודה, 
קבלות שנתתי (כולה 2 השנה), טופס ניכוי מס במקור ועד ועוד.
הכל היה ברשותי וככה ניגשתי אליהם מצויידת, אם כי גם מעט מתוחה.

חזרתי למחרת בשעות האמורות.

חיכיתי שעה בתור עצבני, נכנסתי, תודרכתי, מילאנו את הטפסים.
אלא מה ? שהשנה החליטו להקשות על האזרח המסכן עוד יותר, ולא לחתום לו ישר
על הדו"ח המלא עד תום, אלא לאלץ אותו למלא את כל תוכנו לאינטרנט ו"לשדר"
אותו אליהם.

היו שתי עמדות מחשבים ותור של עשרות אנשים שלא מבינים במחשב כלום.
לא היה אף אחד שעוזר, לכן לקח בממוצע כשעה לכל אדם למלא את הטופס,
הרוב כמובן התייאשו והלכו באמצע, אחרי מטר צעקות ואיומים.

הלכתי משם, התלוננתי במדור פניות הציבור, מילאתי בעצמי ו"שידרתי" אליהם.

השנה נדרשים האזרחים התמים להיהפך בין השאר גם לפקידים ולעשות את עבודת פקידי
מס הכנסה. להקליד נתונים מהטפסים אל האינטרנט, לבדוק תקינות ולשדר.

כשניסיתי להגיש להם את הטופס כולל ההעתקים ה"משודרים", לא היה למי,
כי ההדרכה אמנם בין 14:30-18:30, אבל הפקיד החותם הולך ב 15:30.
צרחתי.
לא עזר.

חזרתי היום ב 14:30 ביודעי שהפקיד השומתי הולך רק ב 15:30.

שאלתי איפה הוא – 
מסתבר שהיום, בימי שלישי, הוא הולך ב 13:00.

זהו.
נשברתי.
צעקתי על כולם.
ביקשתי לדבר עם מנהלים.
איימתי שאשאיר את כל הטפסים ככה על השולחן.
הם ניסו להסות אותי, לגעור, להרגיע, כלום לא עזר.

ואז לא יכולתי יותר והתחלתי לבכות.

אבל מה זה בכי.
נפתח שם צינור.
בכיות ודמעות והמון מים על שולחן הקבלה של מס הכנסה.

השומר הביא לי צרור טישואים, ואני מהזה התביישתי,
אבל לא הצלחתי להפסיק לבכות.

הוא אמר שיהיה בסדר,
הוא התקשר לאיזה בכיר מקומה עליונה כלשהי, ואמר לו שמדובר ב
"מקרה חריג" !!

איך התביישתי – אני מקרה חריג.

הוא הסביר לו שהגעתי כל יום וטרטרו אותי ושאי אפשר יותר.

הפסקתי קצת לבכות, לא כי נגמר הבכי, אלא כי לא היה נעים להמשיך עם זה,
כשהוא פותר לי את הבעיה.
אלא מאי ?
שלבכי לא היה אכפת שהבעיה נפתרה, הוא מיאן להסתיים, 
וככה עליתי עם ערימת טישויים ועיניים אדומות ואף דולף,
במעלית עד לקומה העליונה.

הגעתי בוכיה אל פקיד-העל שלא ביקש לראות שום מסמך נוסף,
אלא מיד טבל בדיו את החותמת והחתים איפה שהוא רק יכול
(אני בטוחה שהתחשק לו גם להחתים לי את הפה והאף),
כשניסיתי להסביר או למחות קלות, הוא שילח אותי לדרכי.

מילא לחתום על הדו"ח, אבל עוד לדבר עם בחורה בוכיה ?
זה כבר היה הרבה מעבר להגדרת התפקיד שלו.

חזרתי למטה אל חבר השומרים החביבים. 
הם נראו מבועתים משהו מחזרתי, ממרפקים זה את זה,
ומהזה התנצלתי.
אמרתי להם שזה לא קורה לי אף פעם, שאני ממש מתנצלת על ההתפרצות, שלא יכולתי יותר.

הם הבינו לגמרי.
השומר הראשי העניק לי סוכריה, כמו לילדה אחרי טיפול שיניים,
וכשכולם התעשתו הם ביקשו ממני לעזור לשני פנסיונרים לעבוד עם האינטרנט.

מדובר היה באנשים שאפילו למחות לא היה להם כוח.
הם חוזרים ובאים בשעות ובימים שנאמרים להם, ללא אומר.

ואחרי הכל הרגשתי כמה לב וכמה יופי שרו היום לשעה קלה
בתוך בניין הקלפים הזה, בסוף עוד ייצאו במחול.