אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
חג ממש לא שמח בשבילי.
בכלל, אני לרוב לא אוהבת חגים שנחשבים "שמחים",
ולא בפרינציפ, אלא ככה זה יוצא.
שמחה מוכתבת, ועוד מהסוג של העידן שלנו, מדכאת אותי.
ודווקא היום היה נראה מבטיח.
מסיבה, דוכן עם ספרים שלי, היה א-מ-ו-ר להיות מעולה.
והכל בוטל, הכל.
ועד שהסכמתי לראות.
לאט לאט נשרו המסיכות, בזמן שלהן,
ואני התעקשתי להשאירן עליי, להמשיך להתאמץ לשמר את מה שהובטח.
וכל מסיכה שנשרה, היתה קורצת לי בארסיות מהרצפה:
תסתכלי עליי !!
אחרי כמה כאלו, אכזבות, איכסה ושאר מגדנות, התחלתי להבין מה קורה.
"זה" – כל מה שהשתדלתי בשבילו – לא צריך לקרות.
אני כנראה צריכה לראות מה שקורה במציאות: אין עם מי ללכת למסיבה
(למרות שהיו.. אל תשאלו), לא רוצה ללכת לבד, המצברוח נהרס,
אף אחד לא עונה לטלפונים ערב שלם
(אולי נשארתי לבד ביקום?
עד הרגע אף אחד מהנידונים עדיין לא הראה סימני חיים …)
אז במקום מסיבה ואנשים ודוכן ושמחה ובירות וריקודים –
קיבלתי תוקפנות נוראית ופגיעה ועלבון ממישהי שאני לא מכירה כמעט,
החזרתי, עמדתי על שלי,
וקיבלתי שקט תקשורתי מכולם (כולל אפילו הוריי שגם נעלמו פתאם).
אוקיי.
הסתכלתי.
ומה כן קורה ?
מה "יש" ?
מדיטציה.
שיחת חולין וירטואלית.
כלום תקשורתי.
עוגה שהכנתי בשביל מחר,
ציפוי, סוכריות.
כרטיס ביקור שהכנתי.
וכלום תקשורתי.
ואותי,
כל הזמן,
לעזאזל או שלא,
אותי,
אותי.
מבינה אותך לגמרי.
תודה, אביטל.
כל כך יפה ובכנות תארת ,רונית, את הלא כלום התקשורתי ערב הרעש התקשורתי , זה קורה תמיד רוניתי דווקא בתוך הסצנה הסואנת הזאת מתעורר הצורך להיות לבד
ולהתבונן מבחוץ מהצד.
ואצלי דווקא התעורר הצורך לראות זיקוקים, אז הלכנו בן זוגי ואנוכי לצפות בזיקוקים
וכל מה שהייתי זקוקה לו אחר כך היה ש…ק…ט
המשך עצמאות שמח
אם ישאר משהו מהעיר הכלה בעשן
חנה יקרה, תודה.
אתם תמצתתם את חוויית העצמאות לתרכיז המדוייק שלה: זיקוקי הדינור.
אני השנה הפסדתי אותם.
התבאסתי ואפילו לא התחשק לי לזוז לרגע לצפות בזיקוקים שנשמעו מכל פינה.
היש חוסר חדווה גדול מזה ?
ואתמול כבר היה יום מצויין.
חיפה על הכל.
השנה הרשיתי לעצמי לשמוע את הזכרונות ולראות את מי שאינם, בתמונות וממש לא הצלחתי לעבור הלאה ליום העצמאות השמח. כאילו משלמים חוב ומיד ממהרים לשמחה. מזדהה עם דברייך בהתחלה על שמחת הביחד הכפוייה . נראה לי שאיכשהו הגעת למצב המתאים,וחבל על הבאסות. שקט וחשבון נפש ומחר יהיה לך מה זה טוב שזה לא מילה.
צדקת, מירי.
והשנה גם אני היתי עם הצער והכאב – ביום השואה וקצת ביום הזכרון.
השמחה המאולצת דוחה אותי ומכאיבה לי.
לא יודעת, רוניתי, לי היה יום העצמאות הכי מוזר שהיה לי בחיים וגם אני מבינה אותך לגמרי. גם אני נאלצתי להרים כמה מסיכות מהרצפה.
נשיקות מתוקה.
רונית,
המודעות היא סוג של תוכן בפני עצמו, ויש לך את זה.
בברכה
עליזה
כן, עליזה,
בזה מתנחמים…
וזה הרבה.
תודה.
אם לך זה היה יוצא דופן, איריסק'ה,
לי לא כ"כ, כי לרוב לא נהניתי מהיום הזה.
ו"להרים מסיכות מהרצפה" ביטוי מעניין.
אני הרגשתי שממני נושרות כמה.
הי רוניתי. זה אותו דבר, העניין עם המסיכות. ומזדהה מאד עם הדברים שכתבת למירי.
נשיקות מתוקה. ואיזה כיף לראות אותך בתמונה אחרת.
דימוי מעניין "להרים מסיכות מהרצפה", איריס, אהבתי 🙂
הוי רונית יש אותך זה המון!! והכי חשוב, ויש את הספר וכתיבה והומור, ושמלה ברוח , והרבה דברים שעוד יקרו,:)
זו אני למעלה, לא מתרגלת..
נכון, חני,
באמת חיפשתי את הסוגריים המסולסלים 🙂
כבר למחרת היה יום טוב,
אבל הקטע הזה שכל המסיכות נושרות לרגע,
כל ה"תקוות" הקטנות מתנפצות,
יש בו מומנט מעניין רוחנית.
אומרים שאנחנו מתמכרים למה שעושה לנו טוב, ודוחים את מה שעושה לנו רע, בורחים מהמציאות.
ולהיות עקיב עם המציאות – "לאהוב את מה שיש" – עבודה עם המון ויתור, כמויות של ויתור, ואומרים שהתועלת אינסופית …