אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
(קצרים – ללי)
לשומר בכניסה, שלום.
תמיד את פנינה, היום יהלום.
חיוך צ'ייסר. טוב לאיש. וגם לי פתאם.
ועוד אחד קשה יום,
כשמסתכלים בו היטב ובדיוק,
רואים,
אז מתיישרות הפנים.
ככה אנחנו עומדים ובגובה העיניים,
מעבירים זה לזו מנחה.
ואחד מבוגר בסופרמשהו,
לפניי בתור.
מוכרת מציעה שוב ושוב הנחות, מבצעים, חישובים, תוכחות,
הוא דוחה את כולן בשאט נפש.
"לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה !!!",
אומר האיש.
הוא לא צריך כלום ממה שיש לה להציע לו.
"מה יש לך בשביל סבלנות?" הוא שואל את המוכרת.
היא אומרת שאם היה ילד, היה לה…
"אתה לא צריך כלום", התערבתי (לפני שיהיה מאוחר).
"אתה טוב ככה בדיוק. מותר שלא תהיה סבלנות. זה נורמלי".
עיני האיש אורות.
"אני אקח את זה כמחמאה", הוא אומר,
אומר וממהר.
דומה לעצמו,
ועכשיו קצת
יותר.
וואו, איזו מתנה קיבל ממך…
ואיזו היענות! מה, כל מי שאני אבקש ממנו ככה ייענה לי? 🙂
אני קיבלתי מתנה.
ותנסי, לי, אולי כן ?
מה יש להפסיד ?
🙂
מקסימום זמן בלקרוא את ההגיגים של כולם ..
לא אמרתי שאבקש דווקא הגיגים… כל מיני בקשות. באמת אנסה 🙂
כן, גם את קיבלת וגם כולנו…
תבקשי, לי,
בואו נבקש יותר דברים שאנחנו רוצים.
כשאני עושה זאת, כמעט תמיד אני מופתעת מהתוצאה או המהלך.
🙂
לפעמים נראה לי שהעולם צופן בחובו אינסוף מתנות ורק צריך לדעת לבקש אותן ולתת את מה שיש ורוצים לתת.
צריך עיניים לזהות את המנחות הקטנות המוגשות לנו מדי פעם, להקשיב להם
אהבתי מה שכתבת רונית
בדיוק חנה,
לזהות את המתנות שנמצאות כל הזמן מסביב,
ולהקשיב לפלא הרוחש …..
אהבתי. את רואה זקנים ומבוגרים תכונה לא נפוצה.
תודה, מיריל'ה.
אני לפעמים רואה אנשים באמת.
לאו דווקא זקנים, נראה לי שאנחנו ככלל לרוב לא רואים ממש, כי מסתירים מעצמנו.