סתם בן אדם – אוכל, שותה, נרדם

כן, זה היה כנראה וירוס, אולי של שפעת, אני לא יודעת מה בדיוק, נכון, אמנם בלי חום, 
אבל מאלה שלא נגמרים מה שאת לא עושה, וגם לא מראים שום סימן לשינוי.

ואני כל כך לא טובה בלהיות חולה.
אני לא מבינה מה אנשים תמיד מתארים על תחושת הקלה, אפשרות למנוחה מהדאגות
הרגילות היומיומיות, על זפזופ בין ערוצים וקריאת ספרי מחלה קלילים עם סימני
אפצ'י עליהם. לא אצלי.

לי מחלה גורמת לתחושה אחת עיקרית – שאני הפכתי למוגבלת, שאיבדתי את חוש הריח
שהוא אחד הדברים שהכי משמחים אותי ביומיום, איבדתי חלק מהאינטיליגנציה ותחושת
העירנות, איבדתי מכושר ההישרדות בתוך עולם אכזר,
ושקולי החלוש והצרוד לא נשמע יותר בים האסרטיביות השועטת אל מול עיניים דומעות
ואף דולף.
היש חוסר אונים גדול מזה ?

4 ימים התנגדתי לחולשה והמשכתי להילחם בעולם כאיילה פצועה, להפיק את מטלותי הרגילות
תוך הפעלת פי 10 כוחות מהרגיל.
אף אחד מסביב לא התרשם, לא הוענקה לי מדלייה, אנשים ראו שאני מגיעה לעבודה לכן התייחסו
אליי כאל בריאה, בקשות יורטו אליי מכל עבר, וכשסיפרתי שאני חולה וראשי נופל,
התגובה היתה תמיד משהו בסגנון:
"אה, חצי מהמדינה חולה עכשיו / פחח  אני הייתי חולה חודשיים / לקח לי חודש ו 3 סדרות אנטיביוטיקה עד שהחלמתי / חמותי בכלל אושפזה / שטויות, תשתי תה, תנוחי הרבה / תעשי אדים עם אקליפטוס / את עושה אדים ? / את נחה ?"

לא, אני לא נחה, אני כאן בעבודה, ואת מדברת איתי כבר שעה, הדרישות זורמות אליי מאלף
כיוונים, ואני לא יודעת לעצור.

ובתוך הראש ספגטי במקום מוח.
בשביל להנפיק פתרון טוב או תשובה מדויקת אני צריכה לחפור בערימות
של קטשופ זול ולעבור דרך הרים של פסטה.

ותוך דקות הראש על השולחן, לא יכולה להחזיק אותו בכוחות עצמי,
זה בסדר – מותר לי, אני רק בן אדם, חצי מהמדינה חולה עכשיו, את חמותו בכלל אשפזו. הכל לגיטימי.
את לא חייבת להיות מושלמת, את קיימת גם כשאת לא פרפקט.

סתם בן אדם, אוכל, שותה, נרדם.

בלי זימים ובלי כנפיים ובלי מוח ובלי שדיים (טוב עם שדיים אבל בלתי מורגשים,
בכלל כל הגוף נסחב אחריך לא נושא אותך), תולעת או אמבה,
משהו פשוט מאד, משהו שרוצה להיות קליל אבל לא מקבל את זה לגמרי,

תולעת עם אמביציה נניח.

"חשבת פעם על תודעה של תולעת? ", אני שואלת חבר טוב שמחזיר אותי הביתה.
"ברור, כל יום אני חושב על זה", הוא ענה, למוד קושיות.
"נראה לך שהתודעה זזה אצלה, משתנה מיום ליום?", אני מקשה שוב.
"כי תולעת מצויירת תמיד ככה —^–, ונגיד, לה אין הבדלים בשמחה מיום ליום? "

הדיון החד צדדי הזה שכנע אותי בקיומם של מצבי רוח אצל הזן הזוחל.

ואז באו ימים של שתיית תה מרובה, אכילת 10 קלמנטינות ביום, שתיית מרקים,
הסנפת טיפות אף כדי שלא יתפתח סינוסיטיס, מדיטצית הרגעת העיניים,
מנוחה ושינה (אמבה מוחלטת), ניסיתי גם אי אכילה, ועוד כמה עצות של חולים אחרים בסביבתי,
ומה שהיה משותף לכל השיטות הנ"ל הוא:
שהן לא עזרו כלום.

אחרי פרק הזמן שהחליט עליו הוירוס ולא שנייה לפני,
החלו להישמע כמה אותות רגיעה, אבל תוך הקפדה על כך שלא אתלהב ואתמלא חלילה תקווה
לעתיד טוב יותר.

בכל פעם שחשבתי שנגמר, נתקפתי רצף שיעולי זכוכיתי בגרון, ועיני דמעו.
לוירוס היה קשה להיפרד.

היום החלטתי לנסות את מזלי ויצאתי לטבע.
הוירוס טיפה התבלבל מזה וניסה עליי כמה תרגילים, אבל אחרי הליכה בוטחת של כשעה,
התעייף ונטש באמצע הדרך.
נשארתי באמצע המסלול. 
תיקי לגבי, שרידי טישו, מים וקליפות קלמנטינות ממלאים את כולו,
כשבליל פתאומי של ריחות שומר ואזוב פורצים את נחיריי ושוטפים את כל ריאותי
בריחות משכרים של שמש ונוף.