אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
הם ניצבים להם בסדר מונוטוני על המסך מולי, מסודרים כמו חיילים.
השורות שוות בגודל, הריבועים קטנים.
נייחים, זמינים, לגמרי בלתי מזיקים. כאלה הם כולם,
בחורינו המצוינים.
אפשר להתבונן בהם בלא מפריע, לדפדף עשרות קלסתרונים,
להרכיב לך דמות בראש ולפרק, לערוך ממוצעים.
("תמיד אני חשוד במשהו, שוטר מדבר אליי", זה שלמה ארצי שר בגוף זכר,
אבל מצד שני זה הוא שאמר שאחרי 9 הוא יוצא, ומי יודעת מתי הוא יחזור).
כשהם על המסך אפשר גם לעפעף באצילות , אפשר לחשוק אפשר ללעוג, אין צורך בצביעות.
גם הצניעות כבר מיותרת, את כאן בינך לבין עצמך.
והם בינם לבין עצמם, איש איש בריבועו.
האמיצים מעבירים מידע בינות הכסאות, כמו תשע בריבוע בתקופה של אות-אות-אות.
ואת נודדת ביניהם, מעבירה וממספרת, עוצרת להריח, מתלבטת אם לקטוף
(את השווים יותר נדחוף אל בין דפיו של ספר עב ונייבש ונאסוף).
ישנם יפים יותר, רובם יפים פחות.
ישנם כמה שנעצרת לקרוא אצלם כמה פניני חוכמה,
ואז בדרך כלל גם יש מצב שאין תמונה.
כשיש תמונה אז הוא מקריח במרבית הפעמים
ואם כבר לא והוא יפה, אז מטר ושישים.
ואם כבר לא אז יש מצב והוא נסיך, כזה בהגדרה,
ולכזה את מחכה בעצם, אז מדוע לא לפנות,
אז את פונה שנייה אחרי, פנייה סבירה לא מתרפסת,
ואז ימים בוהה בהמתנה על המרפסת.
כשהוא פונה אז יש משחק,
והוא נכנס והוא יוצא,
ורוב הזמן את מחכה,
עושה רק מה שהוא רוצה.
ואז כועסת ובוכה
ויחסינו שלאן,
ואז מתחיל הבלאגן,
ומסתיים: הוא לכאן ואת לכאן.
אחרי כמה ימים של שקט,
אתם חוזרים לאט לאט לריבועים.
את לשורות של הבנות, הוא אל הבנים.
עכשיו החיוכים הרבה יותר מאופקים.
השורות כבר לא זולגות בינן לבין עצמן,
יש סדר ומופת ושקט בבניין.
ומי אנחנו שנינו כי נטען וכי נלין,
עם מקום די טוב באמצע,
אין גם אף אחד שיסתיר,
אז אולי נחזיק ידיים כי מתחיל כבר להחשיך,
ההפסקה נגמרת,
ההצגה חייבת להמשיך.
לא קל… אני שמחה שלא עברתי את זה.
נשמע באמת מתיש, אבל אם זה מעודד אותך, כך אחי מצא את אהבת חייו! בהצלחה רבה!
מתיש או לא מתיש,
זה מן סוג של צו-השעה.
זה בא בהפסקות, אפשר לעשות את זה כמה שבועות ואז להפסיק וחוזר חלילה,
וברוב המקרים שאני לפחות מכירה:
לא יוצא מזה כלום.
משהו כמו ביקורים אצל קוסמטיקאית.
לא נעים לי להגיד, אבל לפני שפגשתי את סיגלית, ניסיתי את כל שוק הבשר הזה ולא יכולתי. ברחתי ממש מיד. מזל שמוסד השידוכין עוד מתקיים בשביל אנשים כמוני… חברה עשתה אחד ועוד אחת ויצא שניים.
אבל מצד שני חבר מאד טוב שלי התחתן ככה וכבר יש להם תינוקת מתוקה מתוקה. אז מה אני אגיד לך האופק ורוד. בהצלחה ושנה טובה.
תודה, מיכה חמוד.
אני מאמינה גדולה בשידוכין,
במיוחד אם המשדכ/ת הוא חבר טוב
שמכיר את שני הצדדים ואת הטעמים.
אני אישית אחראית לכמה מהזוגות היותר מוצלחים בסביבה לאחרונה,
רק השדכן הולך פזור או לא משודך,
ככה זה 🙂