[ מעניין ומדליק (שוב..) שדווקא לקראת חנוכה, עולים כאן פתאם פוסטים על ניסים.
בהשראת הפוסט של יעל, אני רוצה לכתוב כאן על הנס הראשון שזכור לי בחיי. ]
את רוב חיי עד היום העברתי מתוך השקפה ראציונליסטית-חילונית, אמונה בעצמי (או שאיפה ל ….),
במה שאני רואה, מן WYSIWYG (What You See is What You Get) כזה של העולם והיקום.
ברור שתמיד חיפשתי.
לא בטירוף, לא מתוך חוסר בעוגן פנימי, כי כזה תמיד היה לי איכשהו, גם אם קלוש שבקלושים.
לא הייתי שייכת מעולם לקבוצת האנשים שחייבת ועכשיו פתרון אבסולוטי שאותו הם יכולים
לאמץ אל חיקם ואז לחיות לפיו למשך שארית חייהם.
הייתי אולי שמחה אם היה כזה, אבל כיוון שלא הסתמן משהו כזה ברור בעולמנו הרווי,
חייתי לי ככה, בתהייה ובבלבול האנושי הגזור הרגיל, והתנהלתי ביומיום כאילו כלום,
כאילו כל זה ברור או מה זה משנה ובואי נסתום, מה יגיד המוכר במכולת ואיך תלכי ככה לעבודה.
בשנים האחרונות משהו מסתמן לי קצת יותר בבירור, אבל אני לא בטוחה שמדובר באמת אבסולוטית.
עדיין לא. לא קיבלתי את הסימנים לכך.
מה שמצאתי מדבר על סוג אמונה שאני מתכווננת אליה, ושמוכיחה את עצמה עם הזמן.
ככל שאני יותר מאמינה באמונה, ככה הדרך יותר מתהדקת לי, יותר מסבירה את עצמה.
וזה העניין בעיני, שהאמונה היא לא במישהו או משהו מחוץ לנו, האמונה בעיני היא באמונה עצמה.
עד כאן תיאוריה.
המושג "ניסים" מתאר בשבילי את מה שבעצם היקום עושה או מחזיר לי.
רוב הזמן אנחנו פועלים ועושים ומנחשים ועושים ואז טועים ושוב מנחשים וחוזר חלילה.
כשמדובר במה שחוזר אלינו מהיקום, אנשים בדרך כלל מדברים על ביש מזל או על ניסים.
ויש הסוג השלישי של פעולה ותוצאה שנראים הגיוניים, כלומר לא ניסים ולא ביש מזל.
ושוב אני בתיאוריה.
אז לקראת הדלקת נר ראשון מחר בערב, אני אספר על מה שנחווה אצלי כנס הראשון
(לפחות כרגע בזכרון):
הגיל: 4-5
המיקום: שיכון באילת של שנות ה 70", סוג של עוני ועזובה, ממש לא בוורלי הילס.
אני: לבד בבית כנראה (או ככה הזכרון), בכל מקרה לבד במטבח.
הבית חצי חשוך, אורות מעומעמים, אני לבד שם.
כיור ושיש גבוה.
אני מתבוננת, כמו בכל שאר הימים, מסתכלת, חוקרת, מדברת בשיח פנימי
ביני לבין חפצים, רוקמת יחסים עם חפציו השונים של העולם.
ועל השיש פתאם אני רואה אותו.
חרוז. צבעוני. אני לא זוכרת אם הוא היה אדום או כחול או ירוק.
אבל אחד משלושתם, צבע יסוד חזק ומבריק.
החרוז כאילו לא היה שם קודם, וכאילו פתאם הופיע, מתריס.
הסתכלתי עליו חזק חזק ומתוך מאוויים של ילדה קטנה הבעתי משאלה:
"חרוז, הלוואי הלוואי שהיית מסטיק עגול !!!"
ואז ניגשתי אליו, לקחתי אל פי, וטעמתי בליקוק קטן.
………………..
זה היה מסטיק עגול.
לא היה קץ לפליאתי באותו רגע מתוק וקסום של חרוז שהיה למסטיק עגול.
היה שם משהו, מן סוג של BOND ביני לבינו, שעד היום אני לא יודעת להסביר.
לא ההרגשה הרגילה של חשבתי שזה חרוז וזה בעצם מסטיק, איזה כייף,
אלא מן תחושה ברורה, שהחרוז הפך עצמו למסטיק למעני.
וזהו.
וזה כל כך פרטי,
שאנא בעדינות איתי עם הסיפור הזה.
תודה וחג שמח לכולם.
אני מאוד אהבתי!
לדעתי את אדם מאוד מיוחד ועוד הרבה חרוזים קשים יהפכו עבורך למסטיקים מתוקים וערבים לחיך.
חג שמח.
(:
הפעם זיהיתי….
חג שמח ואני אוהבת אותך.
סיפור מקסים ואף מדהים! תודה.
אומיל"ה, ידעתי שתביני עד תום.
סיפור מקסים, רונית.
תודה, סמדר !!
זה פשוט מקסים רונית
שיקרו לך הרבה נסים.
תודה, ענת המיוחדת.
אני בטוחה שקורים לך, אבל שיתרבו הניסים בחייך.
איפה באילת? אבא שלי ניהל משרד בסינג, סינג , האם זה האיזור?
אילת מוכרת לי מקרוב , אולי השם עליזה בוטבול מוכר לך?
שבוע -טוב
אביטל,
חייתי באילת רק עד הגיל 6,
אז אני לא מכירה שם אנשים ……
רוב חיי עברו עליי במקומות אחרים.
רונית תארת את הנס שלך באופן מוחשי כל כך שהרגשתי בפה את מתק המסטיק ואת פלא השינוי,ספור רגיש מאוד!
מאמינה לך !בילדות המוקדמת העין השלישית עדין פתוחה ויוצרת קשר בלתי אמצעי עם עולמות שמימיים( פיות ,מלאכים ועוד)רק שהמבוגרים מטילים בזה ספק וקוראים לזה דמיון …תמיד המבוגרים מקלקלים, אגב העין השלישית הזאת נסגרת בגיל בית הספר וברור למה.
חנה, אני מסכימה עם דברייך.
עצוב מאד היכולות שהולכות לאיבוד
החל מגיל בית הספר.
אבל לא דווקא היכולות של העין השלישית,
אני מבכה יכולות אחרות שהולכות ונשחקות בעולם הפסיכי שלנו, ככל שהילד מתבגר,
ובראשן תחושת הכשירות האישית והאהבה וההערכה לעצמך,
שמשנה לשנה הולכות ונחלשות כתוצאה של תהליך "חיברות" בעולם מערבי שמאבד עצמו לדעת.
חניל"ה, תודה.
מאד כייף לי להיקרא על ידך.
מקסים רונית גם הסיפור וגם…האמונה באמונה.
הולכת לחפש זכרון של נס.
מיריל"ה,
אהבת בדיוק את מה שאני, את האמונה באמונה.
תנסי להיזכר, עלייך אני בטוחה שיש באמתחתך כמה וכמה ניסים שראוי להיזכר בהם.
רוניתוש, זה מדהים ומקסים!! זוכרת את הסיפור של יונג על המטופלת שלו והפרפר שחלמה עליו, ואיך פתאום בסינכרון ראה פרפר יפהפה על העציץ, תפס אותו ונתן לה? וזה היה הטריגר בריפוי! וחברתי שז סיפרה לי פעם סיפור דומה לשלך. מדהים.
תודה, יעלה.
לא הכרתי את הקטע ההוא עם יונג,
אם כי אופייני לו…
אני זוכרת שקראתי אצלך כל מיני זכרונות בגוון דומה,
את יודעת של דמדומי ילדות.
ווואא אמאלה… נס. מששהו שומר עליך
להתראות טובה
בעיקרון, טובה …
לאחרונה אני זקוקה לנוכחותו קצת יותר.. הכל כזה קשה.
לי ארעו כל כך הרבה ניסים, שאני יכולה לכתוב עליהם ספר שלם ,החיים הם נס והוא(אלוהים) מהווה אותנו כל יום מחדש- נס הניסים ,רונית
ידוע, חנה, בראש זה ידוע.
אבל זה לא מונע לחוש קושי ואפילו נוראי לפעמים.
אני חושבת שגם האמונה היא בעצם התכווננות לאמונה ואז נפילות ואז שוב.
אחרת: זו ידיעה ולא אמונה.
התאור מצויין . הייתי ממש מתוחה.
תודה סבינה. מחמאה כשזה ממך.