אילת

אילת היא אישה מרשימה.

פתוחה, עניינית ומעניינת, חיובית, חיונית.

יפה במובן הכי נשי של היופי: נוח לה בתוך הגוף שלה, טוב לה בחיים שהיא מנהלת.

היא כדרית, עושה נפלאות עם הידיים. מלמדת אנשים בסטודיו שלה.

היא רקדנית פלמנקו, ראיתי אותה רוקדת ונהנתי. מאוד.

היא אמא לשתי בנות קטנות, נשואה לאיש מתוק.

זה נשמע (או נקרא) כמו סיפור מאגדה.

כשהכרתי אותה, הבנתי שיש דבר כזה – דור אחר. נשים שלמות, שעושות טוב לעצמן ולקרובים להן. אבל קודם כל לעצמן. במובן הכי נקי והכי אמיתי. בוחרות את דרכן, לא מתוך השלמה עם מוסכמות חברתיות שהשתרשו אצלן בימי ילדותן אלא מתוך בחירה, שזו הדרך שמתאימה להן. מתוך מודעות לכך, שאפשר גם להתחתן וגם ללדת ילדים ולא לוותר מכל סיבה שהיא על עצמן: שהרי אילת, כדוגמה לדור האחר שאני מדברת עליו, אוהבת את המקצוע שלה, היא אוהבת ללמד, היא אוהבת ליצור כלים יפים בסטודיו שלה, היא גם אוהבת לרקוד, והיא גם אוהבת את הילדות שלה ואת בן זוגה. ואין סתירה או צורך לבחור בין כל האהבות שלה.

אני מאוד רגישה, מסיבות מאוד אישיות, ומן הסתם כמו הרבה נשים, לדימוי הגוף ולתחושה של נוחות או אי נוחות שנשים מסתובבת איתה בעולם בהקשר לגוף שלהן.

לאילת טוב עם הגוף שלה. היא לא שואפת להיראות כמו דוגמנית או רקדנית "טיפוסית". היא אישה-אישה, לא שמנה, לא רזה.

נוח לה מול המצלמה. ורואים את התנועתיות שלה, את החופשיות שלה בצילום.