כבת להורים שאינם ניצולי שואה גדלתי מהר מאד ובגיל שלוש עשרה הגעתי למימדים שלי היום. הבטתי על כל הבנים בכיתה מלמעלה ואמרו עלי שאני מתנשאת. זה מאד פגע בי וכדי לחזק את בטחוני העצמי הלכתי לברכה והחלטתי להשתזף על מנת להיות מולאטית . אם יוצאת דופן , אז לפחות אקזוטית. התוצאה הייתה בזוקה תחת בבּוּני .
כמה שנים לא מאד מוצלחות עברו , נרשמתי לבית ספר למשחק וכיוון שהפחדתי עד מוות את הבוחנים בקרן שרת עם עיבוד משונה ל''מדאה'' קבלתי מלגה בהצטיינות.
אך לא החזקתי מעמד בתיאטרון הרפרטוארי יותר מרבע שעה. הפאתוס והדיקציה (כוללת היריקות) קצת הביכו אותי ולכן התחלתי להופיע עם מי שהייתה אז חברה שלי- דבי - בקטעים מצחיקים במסגרת הצמד "דבי ונולי". אחרי כמה שנים מלבבות זה נגמר. כיוון שהנרב של הבטוי העצמי המשיך להציק לי - פניתי לאמנות וכתיבה. פרסמתי כמה שירים וסיפורים ב''מאזניים'' וב''גג'' , ספר ילדים בשם "הקוף שהתאהב בתרנגולת".( הוצאת ''כרמל''). ויחד עם יעל ישראל כתבתי את רומן המיילים "יקירנט " שהתפרסם בווינט מקוצר וברשת - לאחר מכן - כולו. בשנה הבאה יראה אור ספר חדש משלי "מילון הפנויה המפוכחת "בהוצאת ה''קבוץ המאוחד''.
אני בעלת בלוג ברשימות
www.notes.co.il/nuli
הולכת על גחלת כותבת, מייצרת, משחקת.
