חזרנו עכשיו מהופעה של אביב גדג' ונזכרתי שבעצם אז לפני כשנתיים כשחזרתי מהופעה שלו במעבדה בירושלים, כתבתי את הפוסט הראשון שלי כאן: מרגיש_כמו_בפעם_הראשונה ודיברתי על הקשר בין גבריות לרוק ועל כך שברוק גברים בוכים כמו גם בבית הכנסת. עכשיו אני חוזר מהופעה בבארבי בת"א אחרי ששירי ההופעה ההיא התגבשו ויצאו באלבום בתו השמיני בשם תפילת יחיד. אין לי הרבה דברים חכמים לומר, בעיקר שזה אלבום יפה עם שירים טובים וחזקים וגם עם שירים חלשים יותר שפחות משכנעים אותי. ועדיין רכשנו אותו מיד בתום ההופעה. הוא בהחלט משהו ששוה להקשיב לו כמה פעמים לפני שקובעים עמדה. השירים מקבלים את הקיום שלהם בעולם אחרי שהם תולמים את עור התוף מספר פעמים. יש כאן משקל לזמן ולשריטותיו. המילים אל גדג' הן מהמילים המעמיקות ביותר ברוק הישראלי. כתיבה רהוטה, על סף שירה. אתם מוזמנים להקליק ולהקשיב:
http://www.youtube.com/watch?v=XCwqfqeIaYg
אבל לפני שאתם נעלמים לי לתוככי היוטיוב, רציתי להגיד שגדג' משלב רוק עם אישי עם מזרחי עם בית כנסת. התוצאה לוקחת למקום שאליו נוהרים לאחרונה רבים: ברי סחרוב, אהוד בנאי, ארז לב ארי וגם צאלה שכתבתי עליה לא מזמן כאן: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=53&itemID=12509#post12509 ועוד רבים אחרים.
בהופעה היום גדג' נשמע איכשהו לא משכנע בחציה הראשון ומשכנע בהרבה בחציה השני. אני חושב שמשהו ביחס בין קולו לבין הגיטרות שלו היה בדיסוננס. כששר באלג'יר אללה ירחמה, הוא בכה בשירה והגיטרות שלו צרחו את הכאב. עכשיו הוא צורח סימולטנית בקולו ובגיטרות. זה לא עובד. זה קצת נשמע כמו ניסיון עיקש מידי לשכנע אותי במשהו לא אמיתי. דווקא הרכות של קולו – קולו הכמעט ילדותי- והגיטרה הגברית הבוטשת שלו – דווקא הניגוד הזה הוא שהביא את העומק שלו ועשה את הצליל של אלג'יר בזמנה. כאן הוא כאילו משחרר כל רסן ומאבד את הסוס.
ובכלל רציתי לומר עוד משהו על המהירות שבה להקות ישראליות מתאבדות ומותירות אחריהן שובל של זמרים. אלג'יר יחד זה הרבה יותר מגדג' ובלחסן – מנהיגיה ותמוז ז"ל היא הרבה יותר מחנוך וזילבר. אין מה לעשות במפגש בין ענקים מתרחש לעיתם פיצוץ קוסמי שמוליד עולם חדש של מוסיקה. החלקיקים המרכיבים את השלם אינם השלם. חבל שברוק הישראלי יש מעט מידי נקמת הטרקטור שנותרה בעינה יותר מ25 שנה (למרות שאיבדה את גרין לטובת קרירת סולו ניסיונית) והרבה יותר מידי להקות של אלבום אחד. חבל.
הבלוג של מיכה שמחון
הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
היי מיכה
זה מאוד מסקרן לקרא ולחוות את דבריך.
זה נכון, ומורכב, המורכב זה היחד…
הריב הפנימי, מי אני בקבוצה.
מאוד מענין מה שכתבת חשבתי על זה הרבה בעבר…
להתראות טובה
הרבה פעמים שמעתי את תפילה ליחיד, ובאמת משהו שם היה חסר לי מאלג'יר.ידעתי שזה משהו בקול של אביב גדג' ואהבתי את ההסבר שלך לניגוד בין הקול לוסיקה.
קראתי היכנשהו שאביב גדג' אמר שהוא מצא את הקו של הקול שלו -כפי שמופיע בתילה ליחיד ומאוד הצטערתי לשמוע על כך.
יש משהו בשירה במנועים קדימה שיותר נוגע.אין ספק שאם אביב ימשיך בכיוון שלקח לעצמו יצאו דברים יפים-אולי אפילו שירה שמזכירה את ווילה ואלו-הסולן של HIM.למשל בשחר החדש לדעתי אין מקום לשירה כמו במנועים.יוון ללמשל נשמע באמת חסר חיבור-כלומר, אני מאמינה שהשירים יתקדמו ויהיו בסגנון שישלים אחד את השני עם השירה של אביב.
לגבי הלהקות,אין ספק שאלגיר היתה משהו גדול.אני חושבת שההוכחה לכך היא שלא משנה כמה זמן יעבור מנועים קדימה עדיין ירגש כל פעם מחדש ויגע בכל מצב, גם עם זאת השמיעה האלף.אביב אמר שאלגיר היתה להקה שמיצתה את עצמה. ניתן לראות שתפילה ליחיד הולך בכיוון אחר,אישי יותר, רומנטי יותר,ועוד.אני חושבת שמנועים קדימה כל כך מושלם,שהוא פשוט מספיק לומר את מה שהיה צריך לומר.אין טעם להוציא עוד אלבום עם אותו רעיון,מנועים קדימה עונה על הדרישה ותמיד רלוונטי.
בניגוד להרבה דעות ששמעתי, אני לא רואה את תפילה ליחיד כמשך ישיר של מנועים או של אלגיר.ואלג'יר מאוד חסרה לי.
שמחתי לקרוא את ההבחנה שלך שהסבירה לי עצמי דברים,וגם לדעת שאני לא היחידה שמשהו חסר לה בתפלה ליחיד, אם ניתן לומר חסר על משהו שאביב גדג יצר 🙂
למה כוונתך באומרך "עכשיו הוא צורח סימולטנית בקולו ובגיטרות. זה לא עובד. זה קצת נשמע כמו ניסיון עיקש מידי לשכנע אותי במשהו לא אמיתי."
הי אודיה
נהניתי מאד לקרוא את תגובתך. היא הוסיפה הרבה עומק לפוסט הזה.
אני חושב שלעיתים דווקא חוסר ההלימה בין כלי אחד לכלי השני יוצר איזושהי מורכבות. אני מתייחס גם לקול של הזמר ככלי, כמובן. כשאביב גדג' צורח בקולו וגם מנגן בגיטרה אגרסיבית ומשולחת רסן באותה עת הוא למעשה משחרר את כל הסוסים. הוא מוריד מורכבות. דווקא קולו הילדותי והמיוסר מאלג'יר הוסיף מימד של רגש אמיתי לרוק הגיטרות הגברי שלו. זה הוסיף עומק. אולי קצת כמו ההבדל שהיינו עושים בזמנו בין deep purple ל led zeppelin. בראשונה כולם צורחים ברוב השירים ובשניה יש דיסוננס בין צרחת הגיטרה לבכי הסולן. לד זפלין תמיד נראתה לי יותר מורכבת. ואפרופו מטאליקה שהופיעה עכשיו בארץ ותמיד נראתה לי המון רעש על שומדבר, אולי דווקא משום שכל הזמן כולם צורחים יחד.
אני מסכים איתך לגבי מנועים קדימה שמכיל כמה מהשירים היותר טובים ברוק הישראלי מצד אחד וגם כמה מהאקספרימנטים היותר מורכבים שנעשו במוסיקה הפופולארית בארץ.