עכשיו, כשאני עומד להפוך להיות אבא

עכשיו כשאני עומד להפוך להיות אבא, אני מרגיש שצריך להספיק הכל, ממש לפני. לפני שהכל משתנה לתמיד. תיכף ייולד לי ילדי, בכורי, הקדיש שלי, כמו שקורא לו שלום עליכם. 
אני יושב עם סיגלית שלי, ההרה מתמיד, כמה ימים לפני הלידה, ואנחנו מתבוננים בהשתאות בבגדים הקטנים האלה, שתיכף ינפחו להם חיים ויונפשו להם ככסותו של המתולתל (שמו הזמני). מניחים אותם מקופלים כקמטי משמניו של תינוק במגירת שידת ההחתלה שניצבת לה וממתינה לאדונה המוחתל.
עושים ספירות מלאי, מה יש, מה אין. האם הכל באמת נחוץ? כמה נכנענו לאדוני הקפיטאליזם הגלובאלי הדורסני? כמה מהדברים האלה אנחנו באמת צריכים? איך גידלו תנוקות לפני שהומצאו כל התכשירים והאביזרים והמכשירים? איך גודלנו אנו? מה, לא גדלנו טוב? צמחנו עקום?
אני מתעורר בבוקר מוקדם מהרגיל, מוקדם מהשעון. מדמה בנפשי את הילדון שלי. חושב עליו ועיני מתלחלחות מאליהן. כמה חיכיתי לו. שנים חיכיתי לו. יותר מעשרים שנה אני רוצה ילד והנה עכשיו הוא תיכף כאן. ביום ראשון אחזיק אותו בידי ואמס לי כמו קרחון בשמש.
עוד מעט אלמד את נטיותיו וצרכיו, אקרא את רצונותיו, אנחש את כוונותיו. תיכף נהפוך למשפחה. איזה נס קרה לנו. איזה נס זה הבריאה. פתאום שני אנשים עושים איש שלישי. והוא נושא שתי מחציות מכל שלם שאנחנו. פלא בלתי אפשרי. אנחנו מתבוננים במופע המולטימדיה הלא יאמן. יש תנועה בבטן של סיגלית. יש שם ייצור חדש, שזז. מתמתח, שוחה לקראת תעלת הלידה. הבטן נעה ונדה כמו אליפסה בתוך כדור. בעיטות ומתיחות. כדורגלן.
עכשיו כשאני עומד להפוך לאבא, ולי כבר אין אבא, אני מבין שהנה אני עומד לעשות את המעשה המורכב בחיי. ואני עומד להצליח ולהיכשל בו. הנה אני עומד ליטול עלי את האשמה הברורה לדפיקויות של בני, הנה אני עומד לקבל תפקיד ראשי, אחד משניים, במונולוגים שלו אצל הפסיכולוג בעוד עשרים שנה, הנה אני עומד לשאת עלי אשמת אב. 
אני חושב על הורי. זוג נרגש בבית החולים. האחות מבשרת על בן. אבא שלי שמח. בן נוסף, שני. הוא הרוויח עלי איזה מאה לירות בהתערבות עם דודתי על מין היילוד. האם העובדה שאני מחובר לצד הנשי שלי, היתה מזכה את דודתי בניצחון? ולו חלקי? איך הורי הסתדרו? איפה היה אחי הבכור כשאמי ילדה אותי? מי שמר עליו?  איך לקחו אותי הביתה? סלקל לא היה, הרי. ככה בידיים?
איך ישנתי בלילה? האם נתתי להורי לישון לילות רצופים? האם התעוררתי כל שעה? שעתיים? יותר?
עכשיו כשאני עומד להפוך לאבא, אני מרגיש שיש אביב חדש בחוץ. התחדשות. החיים מנצים מתוך המוות שהיה כאן. מעגל החיים נע כבתוך שלו. ממית בנו ומחייה. בהבל פיו. על מה דיבר שלמה? הבל הבלים הכל הבל. והרי ההבל הוא נשימת פינו. אז אולי לא על חוסר החשיבות של הדברים דיבר, אלא דווקא על כך שכל החיים האלה, כל העשיה והתנופה, כולם, הכל תלוי בהבל, באוויר שנכנס ויוצא. ואולי התכוון דווקא, שהכל תלוי בהבל פינו – במילה שנוציא מפינו. בראשית היה הדבר. הדיבר. הדיבור. ויהי אור. ויהי עור. עור ועצמות ובשר. אדם. ואם לא אמר, לא היה.
עכשיו כשאני עומד להפוך לאבא, אני מדמה לעצמי צליל של קול ילדותי אומר: אבא.
בגבי צמרמורת.