הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
ועכשיו לקום, לאסוף את השברים, את קרעי המילים שהיו, את חתכי הכאב, את מצבורי הדמעות שנבכו, את מאגרי הדמעות שלא נבכו, עכשיו לקום ולנער את הכל כמו כלב אחרי תנומת צהריים, להתמתח כמו חתול בגבו על הכרית, וללכת. לא משנה לאן. ללכת. לקום ולהגיד שזהו, החיים ממשיכים וצריך ללכת הלאה.
אז זהו שקמתי והתנערתי ונמתחתי ובכיתי ולא בכיתי וכאבתי ונקרעתי ונחתכתי ואספתי ובסוף לא היתה לי אנרגיה ללכת לשום מקום.
אז הלכתי לישון.
אני ישן הרבה. מוצא את עצמי במיטה בעשר בערב, מה שבשבילי הוא כמעט בגדר אחר הצהריים.
אני עייף. כל הזמן עייף. עובד באוטומאט, מלמד את התלמידים עם אותו חיוך ואותם צחוקים בכיתה, אבל מגיע הביתה הרוג מזה. אין לי כוח. אני קמתי מותש מהאבל, מותש מקו הסיום.
ישבתי לצדך, אבא, שעות. החזקתי לך את היד. ליטפתי לך את הראש. בהתחלה סיפרתי לעצמי שלא תקום מהמיטה לעולם ושהענין סגור. ואחר כך חלה התאוששות וסיפרתי לעצמי שתקום מהמיטה בסוף, כרגיל.
ובסוף לא קמת. אתה ישן. מנוחת עולמים. אני קמתי. ואני רוצה לישון. קמתי ואני לא מוצא בי את החשק לכלום. דוחה את כל הדברים לזמן אחר כשתהיה אנרגיה. מנסה לקום, לאזור כוח. עושה מאמץ אחד נוסף והנה זה יוצא החוצה: אני יתום מאב. אין לי אבא. לא אשמע את קולך יותר. לא אתענג על העברית הייחודית שלך, לא אהנה מההשטתויות שלך ולא אסבול ממצבי הרוח הרעים שלך, דיעותיך הפוליטיות כבר לא יעצבנו אותי, וכאביך כבר לא יגרמו לי צער. קולך נדם.
בור קטן באדמה מכוסה עפר ובפנים חיים שהיו. 83 שנה קבורות מתחת לתלולית. זהו כל האדם.
60 ס"מ על 180 ס"מ לעומק של 120 ס"מ בתוך האדמה ומעל אדמה ושיש.
יש שיש גרניט יקר ויש שיש תורכי במחיר בינוני ויש גם שיש חברון, זול. אפשר לכתוב בכמה נוסחים, אבל כולם כותבים תנצבה. יש כאן גם מקום לכיתוב מיוחד, אישי.
אני יכול לכתוב: אבא, אתה רוצה כוס תה עם נענע?
אני יכול לכתוב: מה שלומך, אבא"לה?
אני יכול לכתוב: בא לך לשחק קנסטה?
אני יכול לכתוב סתם שאני אוהב אותך אבא, שאתה פתאום איננו לי דווקא כשאני הולך להיות אבא, ואיזה תזמון מחורבן מצאת לך למות לי שבועיים אחרי תערוכת היחיד שלי וחודשיים לפני לידת בני בכורי.
אני יכול לשאול אותך אם אתה רוצה להיות הסנדק?
ואיפה שמת את המטבעות של פדיון הבן ואת המטבעות של המימונה. איך נעביר את הטקסים המשפחתיים בלעדיהם. בלעדיך?
אני יכול לשאול אותך: מה רצית שנכתוב לך על הקבר, אבא. אפשר גם משהו אישי. תמיד היית טוב עם מילים.
אבא.
אין לי אבא
אין לי למי לקרוא אבא
אין לי אותך לתמיד.
האבא הבא שיהיה כאן בסביבה, זה לא האבא שלי. זה אני שיהיה האבא.
תישן טוב אבא. כבר היית עייף בסוף. היית גיבור. נלחמת. עשית הכל כדי להחזיק את הילד שלי בידיים ולא עמד לך הכוח. שלום אבא. אני לא כועס, שהלכת לי לפני הזמן, אתה יכול לנוח. לנוח בשקט.
אני כבר אספר עליך לנכד שלך. אני אספר לו שאתה היית מספר סיפורים מהראש שלך על החיות: על האריה החזק ששואג ועל הג"ירפה שכמה שאתה מסתכל גבוה אתה לא רואה את הראש שלה, כמו הסיפורים שאתה מספר לילדים של יוסי ואילת. סליחה שסיפרת. אני אספר לו שסבא שלו היה אומר יותר מידי והתכוון להרבה, כמו בערבית. אני אספר לו שפחדת מחתולים ואהבת כלבים ושהבני דודים שלו מתו עליך. הם כבר יספרו לו את זה. אני אנשק אותו ואגיד לו שהוא כזה פצפון ואעשה כמוך עם האצבעות, ממש כמו שאתה היית עושה לילדים של יוסי ואילת. אני אנשק אותו הרבה גם בשבילך.
מנוחה נכונה, אבא. מנוחת עולמים. תנוח לך.
הבלוג של מיכה שמחון
כואב מאוז. מזדהה איתך. איבדתי את אבי לפני 13 שנה, והגעגועים כואבים לפעמים.
אני בתחילת הדרך. מחפש את מי שהיה שם כל חיי. הוא איננו. אני צריך להתרגל. אפשר?
אוי מיכה כל כך עצוב .
שיהיה בשלום ובברכה עם זכרון טוב של אבא ותקווה שלמה ואהבה לך לסיגלית ולרך שיוולד.
ידידה טובה שלי היתה נורא חולה שנים רבות ונעזרה בהילר שיום אחד הלך במפתיע לעולמו . מישהי חכמה אמרה לה : הוא ידע שיש לך כוחות לכן יכול היה ללכת. אולי גם אביך?
כן מירי. יש לי כוחות. אני יודע. יש כוחות לבכות וגם יש כוחות להמשיך הלאה. הגל הוא גל. יש לו כיוון אחד אל החוף, אבל יש לו נקודה גבוהה ונקודה נמוכה. ביניהן אני נע. אבא שלי כבר סבל די. הוא הבין שעכשיו הוא יכול לעזוב, להרפות. אנחנו נסתדר. תמיד רצה שנהיה מסודרים בחיים. אנחנו מסודרים.
Beloved Micha,
peace
Assi
כשקראתי אותך מיכה הרגשתי את הקושי הכואב כל כך לקום מהשיבעה לעולם הרגיל שכבר אינו רגיל. שקיר זכוכית עבה ובלתי נראה מפריד בינך לבינו. שאנשים בו עסוקים בשטויות ולא רואים את הלב שמחפש דבר שלא ניתן למצוא.
שאין כוח ואפילו להתרכז באיזו תכנית טלויזיה זו משימה קשה.
תנחומי. תן מקום לעייפות הגוף והנפש.
כן מיכל. קיר זכוכית. אני פועל כמו בובה ממוכנת. מתחו לי את הקפיץ ואני נע. כפי שהורגלתי אני נע. אבל הנשמה שלי במקום אחר. לגמרי אחר. אני מחפש שורה לכתוב על קבר אבי. שורה שתגיד הכל. אי אפשר. אין שורה. אי אפשר הכל. ככל שאני מנסה אני נוטה להירדם. הראש לא נמצא בראש, כמו שאבי היה אומר עם העברית הצברית המנדטורית שלו. הוא בעצם אמר שאני רואה כפול. כאילו הראש לא נמצא על הנקודה שלו אלא לידה. לא בפוקוס.
תודה יקירי. נשיקות לכם. איך ההיריון מתקדם?
five more weeks, every thing is great we are interviwing a Doctor for th enew baby and attending some newborn classes.
how about you and Sigalit?
היי מיכה.
לי הקטע הזה גרם לדמעות.
ואני לא מבינה ב*זה*, אבל אני איתך ובעדך.
קח את הזמן שדרוש לך, זה מה שיש לי לומר.
וגם שאני בהחלט מזדהה, מכיוון וסיבות אחרות, עם לישון הרבה ועם עייפות וחוסר אנרגיה.
זה מה שאצלי לאחרונה ומסיבות כמו שאמרתי, אחרות לגמרי.
גם לעצמי אני אומרת, אחרי אלפי מאמצים ואכזבות וייאושים, לעבור לאוטומט ולנוח מהחרא.
זה תופס בהרבה מקרים.
וראויה להערצה היכולת שלך להרגיש ולבטא, זוהי הדרך המהירה והבריאה.
הי רונית
לפעמים אותן תחושות מתארות מקומות שונים כל כך בחיים. אבל כן את צודקת. התחושה הזו שאני חווה הכי קרובה לתחושות של פרידות שחוויתי בעבר. המשותף לשתיהן זה משהו מת. אני חושב שבאובדן הגוף מייצר גלד. וגם כשזה אובדן רגשי נוצרת מין שכבה שמייצרת קהות. זו הזכוכית שמיכל ברגמן ואני מתארים.
אני גאה להיות האמא שלך וגם הסבתא של הבן שלך ושל סיגלית. כמובן התרגשתי. בטאת את רגשותי הכי טוב שיכולת. חבל, חבל, על כל כך הרבה דברים שהפסדת אבל אין מה לעשות כמו שאומרים לי כולם – אלה החיים. לא נשכח אותך יחיאל.