הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
בסוף 2007 הצגתי תערוכת יחיד בשם: עטויות. היא כללה 11 תמונות ווידיאו ארט. הצגתי כאן שתי תמונות ממנה ועכשיו החלטתי להעלות את הוידיאו ארט ליו טיוב והנה הלינק. אתם מוזמנים להיכנס לצפות ולהעביר לחברים ולחברות את הלינק. תגובותיכם מענינות אותי, אז תגיבו שם או כאן או גם.
העבודה הוצגה גם במוזיאון היהודי בסן פרנסיסקו וגם במסגרת מרחב בינים במרכז ענבל. בקרוב תוצג שם שוב במסגרת שיח גלריה ב15.11.09 ב20:00 ואשמח לבואכם וגם אזכיר שוב.
העבודה תוצג בביה"ס לצילום מוסררה ביום שישי ה-23.10. בקרוב אתן פרטים.
http://www.youtube.com/watch?v=IqFPxsNUHNM
מיכה, סרטון מרתק.
לא סגורה בדיוק על מה זה מבטא בעיניך.
אני אהבתי את המבטים החזקים מתוך הרעלה ואת ההשלכה שלה וההיאספות אל החוף.
הי רונית
איך שאני רואה את זה:
זה מבטא את הניסיון שלי לאמץ את נקודת המבט של אשה מוסלמית ולראות את העולם מתוך עיניה. איך כל העירום הזה על החוף נראה מתוך עיניה המכוסות. הניסיון הזה נועד להיכשל ונכשל ואני חוזר אל החוף כמות שהלכתי.
הי מיכה
כשקראתי את הפוסט שלך הבנתי שירדתי לסוף דעתם של גדולים. מאוד אהבתי את הסרטון, אבל הרשה לי להעלות הרהורים מגדריים.
אתה, גבר בגלימתה של אישה. האם אתה רואה דרך עיניך הגבריות (או הפמיניסטיות) או דרך עיניה הנשיות הכבולות באזיקי המסורת?
אני מעלה את השאלה שכן היא נוגעת מגדרית לשני הכיוונים:
במה התמקדו מבטיך? האם ה"עטויה" המקורית תמקד מבטיה אל מוקדי ענין?
כיצד התבוננו בך (ואני חושבת שזה מוקד עניין רב בסרטון) ה"אחרים" – נשים, גברים, ילדים? הם ראו בך את הדמות הסטריאוטיפית שעטית. האם אלו היו מבטיהם לו חשבו שגבר (מוסלמי, לא מיכה שמחון השחקן לצורך זה) הוא ה"עטוי"?
סתם. חומר למחשבה
גם אקט הפרידה מן הגלימה והשיבה אל עצמך ואל החוף, פעולה סימבולית בעיני, יש בה משמעות. לכאורה הטבעת את הדמות שסיימה את תפקידה. למעשה, הגלימה על כל הבעייתיות שהיא מייצגת, תמשיך ותצוף על פני המים. עד מתי?
גמר חתימה טובה
נשיקה על האפון של עלמא ועל לחיו של אמרי
ברכות לסיגלית על הצילום
טובה
לא בטוח שמה שעובר כאן הוא חוויה של אישה מוסלמית, אם כי גם זה עולה ברקע. מאוד ברקע. מסכים עם טובה שהעובדה שאתה גבר יוצקת פה תכנים אחרים נוספים, אבל התוצאה דווקא עשירה ומרתקת הרבה יותר.
העניין המגדרי מתחיל בהתלבשות. רעולי פנים לא חסרו פה באיזור לאורך ההיסטוריה, וגם האסוציאציה הזו עולה.
ביציאה, כשלפני כל דמות אחרת אתה חולף על שתי בנות בביקיני, מתקבלת לרגע מציאות פסיכו-ארוטית חלופית, אולי עתידנית – שבה הגברים רעולים ומכוסים והנשים חשופות…
חייב לומר שגם בלי הקשרים מאיימים או ארוטיים התלבושת היא אטרקטיבית לשימוש: מעין "רואה ואינו נראה".
על החוף הדמות עוברת כ"עוד תמהוני" והכאילו התאבדות כמו צפויה.
בכניסה לים לא יכולתי שלא לחשוב "לא חבל על הנעליים?"
כמובן טוב שאתה מגיח משם ורק אברי הבד של הדמות עוד צפים שם.
סיכומו של עניין – לא בטוח כמה עברה הכוונה המקורית, אבל הניסוי העלה תוצאה עשירה ביותר.
לאמיר וטובה
מעניין האופן בו אתם רואים את הסרט. אתם בעצם לא שוכחים לרגע שאני גבר. אבל האם האנשים על החוף ראו בי גבר? סביר להניח שהם ראו בי אשה, שהרי אף אחד לא מצפה לגבר בבגדי אשה. אבל זה בהחלט מעלה את השאלה של ההסתתרות. אתם יודעים למעשה בתוך הבגדים האלה יכול להיות כל אחד. אי אפשר לדעת. הגברים האלה הם מין שיריון בפני המבט.
היי מיכה
חסרת מילים
מדבר את עצמו
נגעת במרכז של הגורל, מול האדם.
להתראות טובה גרטנר
היי מיכה, ווידאו מעניין
עורר אצלי תחושה חזקה של מועקה,
טקס, כיסוי, דווקא של גבר
לא הצלחתי להשתחרר מכך שהדמות גברית ועם זה צעדתי לאורך הצפייה. במחשבותיי ראיתי התבוננות מנקודת מבט גברית דווקא. חשבתי על הסתתרות, החבאה, הבחירה בחוף הים וההליכה הלכאורה סתמית עוררה אותי לחשוב על הצופים בך, האם הם נבוכים? חוששים? האם מזהים אותך כגבר? כאשה? מוסלמי?
ושוב הבחירה בחוף הים כמרחב פתוח עם האור החזק המסמא המבקש לכסות עיניים דווקא פותח את עיניך לרווחה זה מעניין. ולא פחות מעניין אותי הצילום של הסביבה. נהערה קטנה כשנעלת את הבבוש היתה לי מחשבה שזו רמיזה צפון אפריקאית ברורה ומאידך היה לי ברור שזהלא הולך להיות אלים. סתם מחשבה וזה מעניין אותי ברמה של האסוציאציות. חזק. תודה
אהבתי מאוד את היצירה שלך בוידאו ארט ,מיכה,היטבת להעביר את תחושת הנבדלות של עטוית הרעלה שבאה מתרבות אחרת אל תוך עולם מתירני של ים בנות בביקינ,ימשחקי חול על החוף, חופש ופתיחות אל מול הסגירות שלה בתוך הכיסויים השחורים. המבט המבוהל בעיניה הביע הכל. אהבתי את המוסיקה קולות האימהם ברקע וקולה המלטף של הזמרת הלבנונית פיירוז המדברת על פחד. לסיכום נסיון מרשים להכנס לרעלתה של האשה המוסלמית, נסיון מוצלח להכנס לנעלי האחר. ברכות להולדת הבת.
תודה לכל המגיבים
אני חושב שאי אפשר כנראה לאמץ את נקודת המבט של האחר. אפשר לנסות להבין אותה, לפרש אותה, לחוש אמפתיה כלפיה, לחוות מקצתה ולרצות להיות שם רגע אחד בשביל אותו אחר שאנו מנסים להבין, אפילו במחיר של תמהונות מיוזעת בתוך אריג גס ועבה הגורם לזיעה להיות חלק בלתי נפרד מהתנועה שלך, אפילו במחיר של הכמעט חנק שחוויתי כשנכנסתי לים עם הבגד שכיסה על פי כש"טבעתי" עימו במים וכמעט לא הצלחתי להסירו, אפילו במחיר של בכיה של אחייניתי האהובה שהיה תוצר של החוויה שלה מול המסך ומולי של איך שהיא אמרה את זה: 'אני מבינה שאתה אומר שלאשה מוסלמית כאילו אין מקום בעולם הזה וזה לא פיר, לכולם מגיע לחיות בעולם הזה ולא משנה במה הם מאמינים ואיך הם מתלבשים, ואתה בעצם מנסה להראות את זה ובעצמך טובע'.
אני חושב שרציתי פשוט לגרום לאנשים להרגיש משהו שהוא לא רק פוליטי, אלא גם אישי.
אסור לאסור על הרעלה ואסור להגיד לאנשים במה להאמין ואסור לנו לחשוב שאנחנו כל כך צודקים כל הזמן. אני רוצה לסנגר על הספק. בוא נחיה בספק. נתן לאחר להיות עדות לספק שלנו. אנחנו לא צריכים להיכנס לנעליו, אנחנו צריכים להסתכל עליו כאל עוד מופע אפשרי של עצמנו. הוא זה אני. אני זה הוא.
היי מיכה,
הרגשתי שהשחרור שהדמות העטוייה חווה כאשר היא מוגנת מאחרי הרעלה הוא חלקי בלבד. מצד אחד, ישנה כאן הרגשה של חופש, שחרור, להיות הרואה הבלתי נראה, ללא צורך להסביר, להתנצל ולחשוף דברים שאין ברצונך לחשוף. מאידך גיסא, יש בשחרור הזה להרגשתי הליכה רק עד אמצע הדרך. דווקא החשיפה, והיכולת להתמודד ו"שכולם יקפצו" נותנת לי הרגשה של אומץ לחירות גדולה יותר. ההגנה שברעלה, הכיסוי – משחרר, אך עוצר את החירות שמעבר.
היצירה מסקרנת, מאתגרת את המחשבה, וקוראת לנסיון לביטוי עצמי מלא – כל אחד ואחת לפי דרכו או דרכה שלה. יישר כוח
היי מיכה
וידיאו מדהים, מצולם מדהים וכן מענינת הבחירה בחוף הים כאתר שמקצין את הרעיון, אולם נראה לי שזה היה עובד גם סתם בעיר למשל. ואולי מאזן את נושא המבט הגברי. אני דווקא הייתי לגמרי בתוך חווית העטויה כי הכרתי את התערוכה והעבודה.
זה בהחלט שונה לראות רק את הוידיאו ללא כל התערוכה, לטעמי הרבה יותר חזק!
ההערות לגבי העובדה שמדובר בגבר מאחורי הרעלה בהחלט מענינות…..
בהצלחה!
מיכה, אהבתי ועקבתי מסוקרנת אחרי התגלגלות המעשה.
בהתחפשות למשהוא, או בלבישת בגדיו לא הופכים למשהוא הזה. משחקים את תפקידו, ומקסימום מביעים הזדהות במעשה. העיניים הן אותן עיניים.
אבל יש עניין חזק מאוד בלבוש הזה שמכסה הכל, שמטשטש כל זהות, אפילו את הזהות המינית.
הכניסה למים שנראית בהתחלה כמי שהולך להתאבד, מתבררת כסוג של הטהרות, לדעתי. הזהות האמיתית יוצאת. הזיוף, הכיסוי צף כמו פגר.
לוסי היקרה
אני מסכים עם כל דבריך וגם עם הניתוח שלך.