חווית הקריאה

בדיוק גמרתי לקרוא את "בעל ואשה" של צרויה שלו. התחושה המוכרת הזו , שאחרי סיום ספר. חוסר היכולת למצוא את המקום בבית, שבו הקיום הפוסט – קריאתי שלי יכול למצוא שלווה. יש איזו שעה שבה אני מרגיש שאף אחד לא יוכל להבין אותי. שהרי עברתי חוויה רגשית עמוקה לבד ומי שלא היה שם אתי לא יוכל להבין את המטען שעימו חזרתי. אני מסתובב בחלל הבית ומחפש מזור להלכי נפשי הסוערת.
 הכל- ניטל ממנו התוכן- ואני ניטלה ממני המילה. ניטל הדיבור, כמו שאומרת שרה, ידידתי המשוררת. אני מחפש מילים למולל מהן תוכן חדש להמיית בטני. אני מחפש אפיקי דיבור, קונסטרקציות של בנית משפטים שיוכלו להעביר את התחושה המעורפלת הזו שמחלחלת בניגוד מדהים לחוקי הגרביטציה מבטני אל חזי וממנו אל מוחי.  ואין לי מילים. 
וזה לא שהספר מדהים  בעיני, אבל ספרים, יש להם הכוח לטוות סביבנו קורים של שותפות רגשית, גם אם הם אינם יצירות מופת. אנחנו מוזמנים פנימה לתוך עולם שיש לנו השגות ודיעות לגביו. אנחנו מרגישים צורך להשתתף בו ולא רק לחוות אותו מבחוץ. לפעמים דווקא לספרים פחות טובים יש יכולת לשאוב אותנו יותר. הספר של צרויה שלו טוב ואין לי ספק שאקרא את השלישי בטרילוגיה כמו שקראתי את הראשון: "חיי אהבה". אני לא מתכוון להיכנס עכשיו לביקורת ספרות, אבל יש לי קובלנה אל צרויה שלו ואני רוצה לחלוק אותה עימכם/ן.
התחושה העולה משני הספרים בטרילוגיה, שקראתי עד כה, היא שהנשים הן אוסף של בלבולים, חרדות, סחפים רגשיים,  ואי בהירות קיומית, המוגדרת מחוסר יכולת ניווט עצמאית והגברים הם הקברניטים, יודעי המפה וההגה, שמורים את הדרך. וכשהם חווים בלבול ואובדן כושר ניווט, הרי הן הולכות לאיבוד כליל ומסתובבות מחוסרות מיקוד ואיפוס, עד שגבר חדש יגיע לנווטן אל עצמן ואל הגילוי המחודש של כוחותיהן האבודים, שהיו קימים להן עוד בצעירותן. 
למה הנשים אצל צרויה שלו הן כל כך חלשות וחסרות עמוד שדרה והגברים הם כאלה בטוחים וברורים?
 ייתכן שזו הקריאה שלי בתוך הספרים, ולא כוונת הסופרת, אולם הדמות הזו של האשה אצל  שלו, מעצבנת אותי. ייתכן שיש לשלו דמות ספציפית שהיא משוחחת עימה בתוך מוחה ועולמה הרגשי וממנה היא כותבת, אבל זו לא האשה שאני רוצה לקרוא עליה. העולם שמסביבי מורכב מנשים חזקות ומכוונות מטרה, שלעיתים כוחותיהן – די בהם להשיט ספינות משפחתיות שלמות אל נמליהן הבטוחים. הגברים שאני רואה אינם בהכרח בטוחים וממוקדים. אני רואה בהם בלבול וחיפוש וצריכה ברורה של היציבות הנשית. אני חושב שעצם העובדה שהאשה הזו מעצבנת אותי בנרפסותה, מורה על כך שצרויה שלו הצליחה לכתוב אותה טוב. הרפיסות הזו משכנעת עד כדי עצבון. יש בה עומק ולא סתם פלקטיות לינורית. ועדיין אני מרגיש את אותו תסכול שחוויתי כשקראתי את מולכו של א.ב. יהושע. המולכו הזה הביא לי את הסעיף. היה לי קושי אדיר להזדהות איתו וכמעט כל בחירה שלו עמדה בניגוד גמור למה שאני הייתי עושה במקומו. וגם כאן זה ברור שיהושע הצליח לתאר אדם מעצבן ומכני כל כך עד רמה כזו שכבר כמעט עשרים שנה הוא לא עוזב אותי וממשיך לעצבן אותי מאז. למרות שהיום אני מבין אותו יותר. גם את נעמה אני יכול להבין, אבל בא לי לנער אותה קצת ולהגיד לה למצוא לעצמה חיים. חיים  בלי גבר לאיזה שנה שנתיים. עד שתבין מי היא. אחר כך שתחפש לה גבר. אי אפשר לנהל  את עצמך כביוגרפיה הנעה מגבר לגבר. מה אין תחנות אחרות חשובות בחיים. חיי כספר הטלפונים שלי? אבל אם אעשה זאת, הרי שאצטרף לרשימת הגברים שהיא פוגשת ושמכוונים אותה לעצמה ואז בהכרח אנציח את הבעיה. ובכלל להזכירי אין נעמה כזו באמת. ואולי אין לי כוח לאנטי גיבורים. אבל נעמה אינה אנטי גיבורה. היא כן מגיעה לאיזה קתרזיס, היא עוברת שינוי שיש בו כוח. היא כן מצליחה לקבל את האמפתיה שלנו כקוראים. היא עוברת תהליך. רק למה היא צריכה לעבור אותו בידיהם המאמנות של גברים? וכן יש שם גם אשה שמעבירה אותה תהליך. אבל דומה שזה קורה למרות נעמה ולא מתוך בחירתה. זה מין תהליך בדיעבד.
אני רוצה ספר על נשים חזקות. פועלות. עושות. אקטיביות. 
(אורי, אולי תכתבי כזה. או שאני אכתוב. או שכל אחד/ת מאיתנו.)