שיבה 2 (השיבה הקודמת סתם היתה ניסוי:))

הייתי רחוק. רחוק מכאן. לא כאן. לא. בהחלט לא כאן.

 תקופה. ארוכה אולי.

אפשר לראות את זה ככה.

 

 

נישקתי פרות במזג אוויר אקזוטי.

 

לא ידעתי שיש אקזוטיקה בפרות.

 

לא ידעתי שיש אותי בתמונה כזאת וכמה שימחה זה יכול לעורר וכמה געיות זה יכול להוציא מגרוני ובכל זאת-

כמה אני שמחה לחזור.

עזבתי אהוב

עזבתי אהבה

עזבתי מקום אוהב

ואויר שאפשר פחות או יותר לנשום בו.

ואדמה. עזבתי גם אדמה.

 

גם שם הייתה אחת כזאת.

 

אין לי מושג מה הזיז אותי. באמת. לא סתם. לא יודעת מה. אפילו עכשיו-

אחרי-

כשאני כבר כאן, עדיין עם גב נושא תרמיל שיכול להכיל שבעה קילוגרמים של גמלים ואפילו מכיל –

ואני צמאה צמאה

 

אין כאן מים

אני אצטרך לבקש דבשת  אחת ללילה.

 חבל.

 זה היה אמור לשמש אותי למקרה חירום.

 

אבל עכשיו חירום.

 

לא בטוח.

 

אפשר לראות את זה גם ככה.

 

 

הוא חיכה לי בשדה התעופה.

אפילו שלא דיברנו כל התקופה הזאת.

והוא היה מוכר לי עד מוות.

יש לו גוף שמחבק עם כל הגוף. לא סתם. הוא באמת מפעיל את כל השרירים בשבילי.

ולא רק שרירים. יש גם משהו מעבר לזה.

משהו שמזכיר את הפרות.

התחושה הזאת היא לא סתם

יכולתי לשמוע את סבתא שלי מבין הזרועות שלו שאומרת שאף פעם היא לא מרגישה לבד. תמיד יש מישהו ששומר עליה. גם אם אנחנו לא רואים. היא יודעת. באמת.

ובכל זאת-

 

המונית הרסה הכול.

פתאום הייתה דלת ומילים.

אבל נסענו.

בשקט. והנהג לא דיבר. רק בדיבורית מדי פעם עם אשתו או לא אשתו.

עד הבוקר נסענו עד שהכול התמקם לו איפה שצריך.

המילים נפלו לתעלות הנכונות והמוזיאונים חזרו לעצמם כמו שרק הם יודעים לעשות אחרי לילה

ומבנים מוכרים נראו מוכרים כל כך עד שהתרחקו ונעלמו ועיניים ופרצופים ורגליים התחברו להם במין פאזל עקום והרגשתי שוב תעופה בגוף וחדרתי אל מערות וחוות ואינדיאנה ג"ונס אחד שהיה לי שם כי

בכל זאת-

 

והתנשקנו כמו שמעולם-

 

ושכחנו לאכול כמו תמיד

ואמרנו תודה לנהג ושלום ושהלוואי ש-

 

ועכשיו  לילה.

גם שם היה ככה-

בוקר ולילה ושוב לילה. נכון,

 לפעמים שכחתי שם בקרים.

 

גם כאן.

 

ובלילה של עכשיו לא מחכים לי  בשדה,  כי כבר עבר הזמן שירדתי מהמטוס וחזרתי ומי שחיכה כבר חיכה.

ועכשיו כבר אחרי.

נכון,

היה חיבוק והייתה מחשבה ואפילו נסיעה ארוכה ובוקר.

היה בוקר

 

 ולילה.

איזה הבדל בין לילה ללילה .

 רק אתמול –

 

 

ועכשיו צריך לאכול.  ככה זה.

 או לפחות לשתות כי בכל זאת  יש לי עודף דבשות על הגב –

 זה לא צחוק

 

הוא לא הזכיר לי לפרוק

 

 

ופתאום אני נזכרת בתמונות שצילמתי בראש-  שם וגם פה

 ורואה  

שהכול חי ונושם ומסתדר מעצמו איכשהו – על הספה ובתוך המקרר ובין המקלחת לחדר.

יש משהו דומה .

לא במסגרת אלא בפנים -בתוך הצילום הזכור הזה.

בתוך הקליק המוחי ששאבתי מפיסות מציאות שלי. ולא משנה באיזה מקום.

 רק לשים את  האצבע על הגלובוס ולראות-

יש משהו שנשען תמיד על לב ורוכן לגעת  

 

 כמו תגלית.

את ראית-

זה היה שם . רחוק. אפשר לקרוא לזה ככה-

 

בין פחד לפחד נשברו קירות

ואז-

רק אז

באו לך  הפרות.