הישרדות

ארבעת האנשים ישבו צמודים בחדר החשוך והאזינו באימה לקולות המבשרים את קצם המתקרב: טק טק טק טק טק טק טק. ואז טק, טק, טק, טק, טק… טק…. טק….. טק…… טק.

הם שתקו לעוד כמה שניות, מקווים לשמוע את המנוע שב לפעול. דנה שברה את הדממה בבכי היסטרי, ונועה מיד הצטרפה אליה. "אנחנו הולכים למות!!" יבבה.

"אף אחד לא ימות כאן היום." קבע מיכאל בקול שקט אך סמכותי. "אנחנו נמצא דרך, את תראי."

יהודה חיבק את נועה ופנה אל מיכאל "אנחנו חייבים לפתוח חלון כדי לראות מה קורה בחוץ."

"לא! אסור לנו לפתוח, זה מסוכן!!" קפצה דנה ממקומה.

"הוא צודק." התרומם גם מיכאל, "אין לנו ברירה, עוד מעט יאזל החמצן. אנחנו חייבים לקחת סיכון."

"אבל ראיתם בחדשות מה הולך בחוץ, זה גיהינום שם!"

"זה מה שראינו לפני יומיים, את לא יכולה לדעת מה המצב עכשיו." ניסה לשכנע אותה. "בעצם… יש לי רעיון." אמר והלך לכיוון האמבטיה. שלושת הנותרים החלו מתנתקים זה מזה. לא עברו שלוש דקות מאז פסק המזגן לעבוד וכבר החום החל לחדור, או שמא היה זה דמיונם שהחל לשחזר את מראות הזוועה שראו בחדשות בתחילת אותו שבוע. מאז ניתקו את כל המכשירים החשמליים כדי למנוע סכנה שקצר יפגע במזגן.

 

"מצאתי!" נשמעה הקריאה ממרפסת חדר האמבטיה. שלושת החברים מיהרו בעקבותיו ומצאו אותו מציץ דרך חריץ דק בחלון המרפסת.

"זה לא מסוכן?" שאלה נועה בחשש.

"לא. יש כאן תריס שבור, אז לא צריך לפתוח לכל האורך. בואו תסתכלו." שלושת השותפים התקרבו והביטו, איש איש בתורו, במדרכה שמול ביתם. הרחוב היה ריק. לפתע הופיעו על השביל שני אנשים בבגדים קצרים. "אתה מצליח לראות אם הם מזיעים?" שאל יהודה את מיכאל.

"לא, הם רחוקים מדי… רגע, אחד מהם נעצר. אני לא רואה ברק. הפנים שלו לא מבריקות!"

"תן לי לראות." הזיז אותו יהודה והצמיד את עינו לחור. "אתה צודק! הוא לא מזיע! הוא לא מזיע!!!" צרח והצטרף לחיבוק הקבוצתי שנוצר מאחוריו.

"טוב, אני הולך לפתוח את החלונות בסלון." יצא מיכאל לכיוון המסדרון.

"אתה בטוח? יכול להיות שזה סתם מישהו שבדיוק יצא מהמזגן." גמגמה דנה אחריו.

"אין לנו ברירה. אנחנו חייבים אוויר, ועכשיו."

 

ארבעת החברים נעמדו מול החלון הגדול של סלון ביתם. שני הגברים לחצו על התופסנים בצדי החלונות ודחפו אותם למרכז בבת אחת. אחר כך הצטרפו הנשים וכולם פתחו את התריסים, בזה אחר זה, וכשסיימו לקחו צעד אחד אחורה. זרם חזק של אוויר נשאב פנימה בבת אחת וקירר את פניהם המזיעות. נועה הביטה בבן זוגה וחייכה: "השרב נשבר"

"השרב נשבר" ענה.

"השרב נשבר!!!" צרחו ורצו אל הדלת. דנה רצה אחריהם אך נעצרה ליד הכניסה. היא הסתובבה אל מיכאל, שנשאר עומד מול החלון בפנים רציניות. "יוצאים החוצה, אתה לא בא?"

"תלכי, אני תכף אצטרף אליכם." אמר מבלי להסתכל בה.

"הכל הסתדר, למה אתה לא שמח?"

"עכשיו הכל בסדר, אבל מה יהיה בפעם הבאה? מה יקרה בעומס חום הבא כשהמזגן שלנו ישבוק חיים? גם אז נסתמך על המזל שישבור לנו את השרב בדיוק בזמן?"

חיוכה של דנה נעלם ובמקומו הופיעה דאגה. "אז מה עושים?" שאלה בפחד.

"יש רק דבר אחד שאנחנו יכולים וחייבים לעשות."

"לעבור מכאן? אתה צודק, אנחנו חייבים לנצל את הזמן כדי לברוח. ההורים שלי גרים בירושלים בבית גדול, הם יוכלו לתת לנו להישאר אצלם עד ספטמבר. אז יהיה כבר בטוח לחזור!" דמעות החלו זולגות שוב על לחייה.

"אני לא בורח. אם את רוצה את יכולה לעבור, אני נשאר כאן."

"אז מה נעשה? אי אפשר להישאר כאן ככה. מה התכנית שלך?!" נאחזה בשיפולי חולצתו כאילו הם הדבר היחיד שמונע ממנה ליפול.

"אין ברירה," ליטף מיכאל את שערה, "תמיד ידענו שהיום הזה יגיע. אנחנו חייבים לקנות מזגן חדש."