גיבור

 

ימים רבים רכב הנסיך אדוארד, ימים רבים. כמעט ולא עצר לנוח. כשהיה רעב אכל מכיכר הלחם שהביא עימו, וכשתם כיכר הלחם אכל פירות מן העצים שבדרך, וכשהגיע אל ארץ הביצות, שם לא צמחו עצי פרי, השביע עצמו במחשבות על נסיכתו. לרגע לא פקפק ביכולתו להגיע בזמן, או שלא נתן לעצמו לחשוב כך. "קסמו של המכשף השחור אינו משפיע מיד", זכר את שאמרו לו יועצי המלך, "יש עוד סיכוי להציל אותה".

 

בשעות הספורות שכן עצר לתת מרגוע לעצמותיו, הטרידו את מוחו מחשבות על המכשף. השמועות על קסמיו השחורים חצו ימים וארצות, וכעת לא היו איש, אישה ונער שלא ידעו על כישופיו. סיפרו כי יותר מכל אהב לחטוף נסיכות ובנות אצילים, ולהביא אותן אל טירתו המרוחקת. שם – כך סיפר לו יועץ ששמע מפרש, שסיפר לו אביר כי שמע מנער, שאחותו הצליחה להימלט ממנו בעור שיניה – שם נהג לכשף אותן ולעשות בהן מעשים שלמד מן השטן בכבודו ובעצמו. באותם רגעים, נהג הנסיך אדוארד לרדת מסוסו, למצוא לו חלקת עשבים נוחה, להניח ראשו על הקרקע ולחשוב על דרכים להביס אויב מר ואכזר זה, עד שנרדם. וגם כשנרדם רדפו אותו חלומות על עשרות נסיכים ואבירים שנשבעו להרוג את המכשף – אך לא שבו מעולם.

 

לאחר תשעה ימי רכיבה נעלם סוסו. היה זה כאשר עצר לנוח בחלקת אדמה יבשה בלב ארץ הביצות. הוא פקח את עיניו והסוס הלבן לא היה בנמצא. הנסיך הסתכל סביב ואימץ את עיניו, אך לא ראה אותו. הוא חשש כי סוסו הנאמן לא עמד במסע הקשה ועזב, או שאולי הביצות לקחו אותו. בלית ברירה המשיך את שארית המסע ברגל, כעת נותרו לו רק חרב פלדה וכוח הרצון.

 

בתום שלושה ימים של הליכה, כשכבר כמעט קרסו רגליו, ראה אותה באופק: טירת המכשף השחור. הייתה זו טירה עצומה בגודלה, שניצבה על צוק גבוה, כשרק גרם מדרגות ארוך מוביל אל כניסתה. הנסיך אדוארד חש איך ליבו כמעט ובוקע את צלעותיו מעוצמת הפעימות, והוא לא ידע להחליט אם מהתרגשות או מפחד. בין כך או כך, לא חשב לסור על עקבותיו – ממילא מצבו כה רעוע והדרך כה ארוכה, שלא יצליח לחזור, וגם אם יצליח, לעולם לא יוכל להראות את פניו בחצר הממלכה אם יידעו שברח מן הקרב.

 

לפנות ערב הגיע אל מדרגות הטירה. "טוב", אמר לעצמו, "עדיף להיכנס בחסות החשיכה, ולנצל את גורם ההפתעה", על אף שידע כי אין הדבר יתרון כלל ועיקר. ידוע לכל כי האפלה בת בריתו של המכשף היא, וכי קסמיו השחורים משתמשים בחושך כשם שנגר משתמש במסמרים. בכל זאת, לא יכול לשאת את המחשבה שאהובתו נמצאת במרחק קט ממנו והוא אינו עושה את כל שביכולתו על מנת להצילה. בתום טיפוס שש מאות שישים ושש המדרגות, ניצב אדוארד אל מול השער הגדול, וברעד קל פתח את הפשפש שבמרכזו. הוא נכנס פנימה וכשסגר את השער הקטן מאחוריו, כמעט ונעתקה נשימתו.

 

לא היו אלה המראות שהחרידו אותו, כי אם הקולות הנוראיים ששמע: יללות, חריקות וצרחות מקפיאות דם, שהגיעו מכל עבר ונשמעו כאילו בוקעות ממוחו. הנסיך לקח לפיד מאחד הקירות והחל צועד אל עבר האולם המרכזי. ככל שהתקרב לדלת חשש יותר ממה שעתיד לראות מאחוריה, וכשהגיע שלף את חרבו ונשא אותה מולו. הוא פתח את הדלת, ומולו ראה את שחשש ממנו יותר מכל.

 

במרכז האולם, על במה קטנה, ניצב סד עץ גדול, שאליו קשורה לא אחרת מהנסיכה קתרינה. הנסיכה הייתה כפותה לסד בשתי ידיה ובצווארה, ולגופה היו בגדים שחורים מסוג שלא ראה מעולם. "אוי לא!" נרעד הנסיך, "הוא כישף אותה!"

"קתרינה!!!" רץ הנסיך אל הסד.

"אדוארד?" ניסתה הנסיכה לזהות את פניו בחשיכה, "מה אתה עושה פה?"

"באתי להציל אותך, נסיכתי! להציל אותך מידי המכשף הרשע!"

"להציל אותי?" שאלה הנסיכה, ועל פניה ניכרו סימני מבוכה.

"כמובן, אהובתי. אני אקח אותך חזרה אל הממלכה ואשא אותך לאישה!" החל אדוארד לשחרר את ידיה מן האזיקים. "כעת, אמרי לי, היכן נמצא אותו בן-בליעל שעשה לך את זה? ספרי לי היכן הוא, כדי שאנעץ את חרבי בליבו."

"אהמממ, אתה לא מבין…" החלה לגמגם, "זה לא מה שאתה חושב, הוא לא פגע בי…"

"איך את יכולה לומר דבר כזה? הלא סימני המלקות על גבך עדיין טריים, ואת קשורה בצווארך כתרנגולת שחוטה מן השוק. אם זו אינה פגיעה בעינייך, אנא, ספרי לי מהי פגיעה אמיתית!"

 

"דרקון שחור, מפלצת כסופה!" נשמע קול עמוק מאחוריו. הנסיך אדוארד מיהר להסתובב, כשחרבו מונפת אל-על. מולו ראה אדם לבוש כולו שחור, בידו האחת גביע יין ובידו השנייה מגלב.

"מה אמרת?" רעד קולו של הנסיך.

". כך מכנים אותי ידידיי." חייך המכשף.

"לא ידעתי שיש לאדם כמוך ידידים!"

"ומה זה "אדם כמוני", מכשף? בן-בליעל? אולי דרקון שחור? הרי זו בדיוק הסיבה לשם שקיבלתי – פחדם של אנשים מן הלא-נודע, שגורם להם להמציא סיפורים על מכשפים ומפלצות. חבריי הקרובים החליטו לפני שנים, ברגע של הומור, כי עליי לאמץ את הכינויים."

"ומה עם הקולות? הנסיכות שחטפת, האבירים שיצאו להצילן ומעולם לא חזרו? שמעתי את זעקות עינוייהם, לא תוכל להסתיר זאת!"

"אלו לא עינויים" נשמע קול אישה, "אנחנו נהנים מזה." נשמע גבר אחר. אט-אט נכנסו אל האולם עשרות נשים וגברים בבגדים שחורים והדוקים, חלקם אוחזים שוטים בידיהם. ביניהם היו נסיכים ונסיכות שזיהה אדוארד מממלכתו ומממלכות שכנות, שנעלמו לפני זמן רב.

"לא! זה לא נכון! הוא כישף אתכם, את כולכם!!!" צעק אדוארד.

"אנחנו לא מכושפים," ליטפה הנסיכה קתרינה את ראשו ברכות, "אנחנו פשוט אוהבים בצורה אחרת. אם תנסה זאת בעצמך, תראה שזה ממש נחמד."

הנסיך אדוארד, שהיה מאוהב בקתרינה עוד מילדותו, התרכך מעט למגעה הענוג. הוא הסתובב, הביט בעיניה ושאל: "את באמת אוהבת להיות כאן, לעשות את הדברים הללו???"

"כן" ענתה ונשקה לשפתיו. אז הורידה את ידו נושאת החרב בעדינות, ואדוארד הניח את הלפיד בעצמו.

 

הוא הביט שוב בעיניה, חיפש סימן לכישוף או הזיה, אך אלה לא היו שם. רק עיניה של הילדה שאהב, שהפכה לאישה שלמענה חצה ימים וארצות. קתרינה משכה את ידיו בעדינות, וקשרה אותם אל הסד. אדוארד לא התנגד. המכשף השחור ושאר הנוכחים הסתובבו כאחד ויצאו מן האולם. הנסיכה קתרינה נטלה שוט מן השולחן והתקרבה אל גבו של אדוארד. היא הניפה את ידה, ואז הורידה אותה, קירבה את ראשה אל אזנו ולחשה: "דברים כאלה… לא עושים בממלכה שלך."

 

היה זה ליל ירח מלא. עורבים עפו מעל צריחי הטירה, ואחד מהם נחת מעל שער הכניסה, על כתובת המתכת שבהקה באור הלבנה:

כתובת כה גדולה, כך שעוברי אורח יכלו לראות אפילו מקצה ארץ הביצות את ראשי התיבות של כינויו של המכשף – B D S M.