התחבר
דיתה בת - אדם

  • יהודית דריגס

    חיה בתל-אביב. אמא לשלושה. לאחרונה גם סבתא. כותבת. לומדת צ'יקונג. קוראת שירה. הרבה. מתרגשת. מתרגמת גם. ספרים– לילדים : "דברים שאומרים לים". הוצאת - ספרית פועלים. שירה : "שעת הסדקים". הוצאת – כרמל. התפרסמו שירים ב"שבו", "הליקון" ועוד. בוגרת כתת שירה הליקון, 2007. למדתי ספרות אנגלית וצרפתית, באוניברסיטה העברית. טיפול באומנות במדרשה. נסעתי לפריס. גרתי. חזרתי. למדתי, שוב נסעתי ושוב חזרתי. עברו שנים. עדיין משחקת 5 אבנים. אוהבת וחיה קולנוע (עבדתי פעם בסינמטק). פליני נערץ עלי. למשל מרגישה שכביריה, מ"לילות כביריה", היא האחות שלא היתה לי. המוסיקה של נינו רוטה ב "8 וחצי" , כשהם רוקדים במעגל בסוף הסרט? זורמת לי בדם. הרבה שנים מלווה אותי שולחן כבד עשוי שייש, עליו אני מונחת וכותבת. כשאדית פיאף שרה: "Non, je ne regrette rien ,,, " אני לגמרי מסכימה אתה

קטע משיר חיפוש אחר סבתי שלא הכרתי

29 בדצמבר, 2013 | 12:03 9 תגובות

  אני אוכלת זכרונות. בזכות עצמי אוכלת אלבומי תמונות. כך מצאתי אותךְ מונחת על ריצפה בשוק פשפשים. טעמתי ובלעתי מיד. לתיאבון. העתקים תוססים אני משכפלת רשומונים חופשיים מתרוצצים בי וזה בסדר באזורי הילדות הזמן עמוק. יש לשבור זכוכית ולטעום. ועוד קצת מחשבות על כתיבה, כשגם המחשבות הגיעו אל  סופן, החלו כמה פעולות נחוצות: ישיבה בפינת הסלון, ליד שולחן השייש הישן ...

קרא עוד »

© כל הזכויות שמורות ליהודית דריגס