לפעמים חלומות מתגשמים…

שלום לכולכן וברוכות הבאות לבלוג שלי. 
קודם כל, העונג הוא כולו שלי לכתוב כאן, ואני שמחה לקחת חלק בפרוייקט שבא לפרגן לנשים מוכשרות.
הבלוג שלי אומנם הוקם לפני יותר משבוע, אבל לא כל כך ידעתי מה לכתוב, מאחר ואף פעם לא כתבתי בבלוג…
אבל תפניות מעניינות בחיי גרמו לי לשבת מול המחשב בשלוש בבוקר ולשתף אתכן בהארות שהיו לי.
התשוקה הגדולה של חיי תמיד הייתה ותהיה מוזיקה. אני מאמינה בכוחה של מוזיקה לרגש ולקרב בין אנשים. מאז שהייתי ילדה, החלום הכי גדול שלי היה לעסוק במוזיקה בכל יום, מאחר ולא הייתה שנייה בה לא נשמתי מוזיקה. החלום הזה גרם לי להמשיך הלאה ולממש אותו. פשוט האמנתי ששום דבר בעולם לא יוכל לעצור אותי מלחיות את החלום. ולכן, כשהוחתמתי בחברת תקליטים, הוצאתי אלבום ויצאתי לסיבוב הופעות, זה היה נראה לי כל כך טבעי.
אני לא יודעת אם זה הגיל (כן, אני מרגישה שאני בגיל בו אני צריכה להיות עם תואר, מקצוע ופנסיה) או העובדה שהחלטתי שאני רוצה כבר משפחה משלי, אבל בשנים האחרונות היו לי כמה סטיות מהדרך בה בחרתי. 
כמישהי שמתעסקת באומנות, אני יכולה להגיד שזהו תחום קשה, במיוחד בארץ. אין שום ממסד שדואג לזכויות האמן ולעיתים קרובות, האמן רעב ללחם בשם האומנות. אבל כל עוד שהאש בערה בי, האמנתי בחוק המשיכה של היקום. אותו חוק אומר (כפי שתוכלו לראות בסרט "הסוד") שכל עוד תבקשו דברים טובים, הם יימשכו אליכם כמקובל בחוק המשיכה. אבל, אם תדברו עוד ועוד על דברים שליליים, גם אותם תקבלו. מאוד האמנתי בזה, עד שפגשתי את "גונבי החלומות".
גונבי החלומות הם אותם אנשים שתמיד ירצו להגיד לך שאת לא יכולה, שאת צריכה להיות מציאותית ושאת צריכה להיות "נורמלית", מבוססת, שגרתית. השכר דירה שלי גדל וההלוואות התרבו ולכן האמנתי להם ויצאתי מן "האופוריה" שבה הייתי. אז מצאתי עבודה כמו ילדה טובה. עבודה עם תנאים טובים במשרד, בחברה בכירה, עם המון זקנים שעובדים שם כבר שלושים שנה בלי ניצוץ בעיניים. מאוד התקדמתי שם, אפילו קיבלתי העלאה, אז כבר הפריע לי פחות לעבוד עם לקוחות שמקללים אותי כל יום. המוזיקה שלי קצת זזה לשוליים ומה שהיה חשוב זה הפרנסה שלי. 
אני מסכימה, פרנסה זה חשוב, אבל FUCK IT, גם אני חשובה. לקח לי המון זמן להבין את זה. הרגע בו קלטתי שאני לא בכיוון הנכון הוא הרגע בו התחלתי להיות חולה (פיזית) לעיתים יותר קרובות. הגוף שלי אותת לי ואמר "גברת, תפסיקי לחיות חיים משעממים וחסרי סיפוק, תתחילי להיות ילדה שוב ותמשיכי לרדוף אחרי החלומות שלך".
שנאתי להודות, אבל הוא צדק. מבלי להסס או למצמץ פעמיים, הגעתי השבוע למשרד לעוד יום בגיהנום והתפטרתי. לא עניינו אותי החובות והדירה, אלא רק החלום שלי. כן, לעסוק באומנות זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי. אני חושבת שכל עוד את מאמינה בחלום שלך, אבל באמת מאמינה, ללא חרטות או ספקות- אין ספק שתצליחי להגשים אותו בסופו של דבר. וזה מה שעשיתי, פיניתי את כל כולי לדבר הזה שנקרא מוזיקה. הדבר הנפלא הזה ששינה את חיי, ששימח אותי, שריגש אותי ושגרם לי כל כך הרבה אושר וסיפוק וההצלחה כבר בדרך אליי.