תות הנח המון

תות הנח המון

תוּת אֲנַח אַמוֹן

אַתָה כְּבָר נָח הָמוֹן.

תַגִיד מַשֶהוּ,

הַמְטַפֶּלֶת לֹא דָפְקָה בְּדַלְתְךָ

שֶהִגִיעַ זְמַן לָקוּם, לְהַפְסִיק לִישוֹן?

שוּבָה כְּבָר מִקִבְרְךָ

וַחֲזוֹר לִרְבוֹץ דוּמַם.

הַפְחֵד אוֹתִי, סְפִינְקס, כְּמוֹ פַעַם.

תְצוּיַרְנָה מֵחָדָש, בְּקַו סֶתֶר עַרְפִילִי

עָרֶי יָם רְחוֹקוֹת מְנֵי חֶקֶר.

תֹאבַד מֵחָדָש מִצְרַיִם (לָעַד!)

              וְהָקָטַר

            יִצְלוֹל

        אֵל מֵעֵבֶר

  לְהָרֵי עַרְפִיחַ,

לְזֵכֶר אֶחָד

לְ"עַכְשָיו לֹא אֶפְחַד –

מַבְטִיחַ".

/~~~~~~/

את השיר הזה כתבתי ב- 1998, כנראה.
המטפלת המופיעה בו היתה, מבחינתי, המטפלת של הקבוצה המוסד (החינוכי, שם למדנו בין כיתה ז' לי"ב).  במשך רוב שנות המוסד (ובעצם, רוב חיי) הלכתי לישון רק לפנות בוקר, ולכן לא התעוררתי לשעורים הראשונים. המטפלת היתה דופקת על הדלת כדי להעיר אותי, אך לשווא.  באותה תקופה כבר היתה לנו אפשרות לנעול את הדלת , וכך עשיתי, אחרי שחברי לחדר היו יוצאים.  

משום מה בחרתי להביא דווקא את השיר הזה,אחד מעשרות שכתבתי אז (ב 1998), לטיפול הפסיכולוגי שהייתי נתון לו באותה תקופה. המטפלת, כצפוי, טענה מייד שהיא המטפלת שבשיר.   בדיעבד, אני חושב שטעתה.  וגם אם קראתי לה להעיר אותי, הרי שהיא ממש לא הצליחה בכך, והטיפול ההוא רק דרדר אותי.
 

בילדותי היו לי כוחות שאיבדתי אחר כך, במהלך החיים. ואולי איבדתי אותם בבת אחת, בגיל תשע, כשנסענו לארץ אחרת. מאותו רגע החלה השינה הגדולה בחיי, זו שאף מטפלת דופקת בדלת לא יכלה לה.   בין השאר זכורה לי, מהתקופה שלפני הגלות,  אפיזודה בה הנהגתי חבורה של ילדים, בני הקבוצה שלי,  לגינה של חיזקי, חבר הקיבוץ. בגינה של חיזקי היה סלע גדול ויפה, ובתוכו מקווה מים קטן, שהיה מתמלא במי הגשמים.  היינו מתגנבים אל האבן הקדושה, כך כיניתי את הסלע.  ואז הייתי מנהל איזשהו טקס שאת פרטיו שכחתי. נדמה לי שתקשרתי שם עם כוחות היוליים כלשהם, שהיו חלק טבעי מהמציאות חיי אז. בסיום הטקס הייתי מודיע לילדים מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו – למשל, לברוח מן הקבוץ למסע ביער.

יש לי חבר ששהה תקופה מחייו באמריקה הדרומית. הוא סיפר לי שנהג ללכת לטקסים שמאניים, שבמהלכם שותים תה רב עוצמה, הגורם בין השאר להזיות וחוויות מופלאות ובלתי מוסברות.  באחת מאותן חוויות, סיפר,  חש שהוא חוזר לאיזו תרבות עתיקה, פרעונית או אצטקית, שכביכול חי בה פעם.  בהזייתו – שהיתה החיים שלו באותו רגע, ולא הזיה – ישב על גדות נהר אפל, שהיה הרבה יותר מנהר, וברקע נראו פירמידות אדירות וראשי אלים מסותתים באבן.  בתוכו חש געגועים גדולים למקום ההוא, כאילו שהה בו פעם, מזמן, לפני שגורש ממנו.  שיבתו אל העולם ההוא היתה כרוכה בייסורים גדולים, של הגוף והנפש, שהרגיש שאינם שלו יותר.

מאז, אמר,  הוא חושב על מה שקרה, ותוהה: האם תיתכן נגיעה במקום שהוא מעל ומעבר לתקופת חיינו הקצרה כל כך?