מִי לְמָטָה

10.11.97

מִי לְמָטָה
~~~~~~

כשנולד, חָזוּ לוֹ הָמַכְשפוֹת
עתידוֹת גדולות.
הֶן קַשְרוּ זאת
לחלליוֹת, וּלְהיוֹת
האדם מטייל בירח בלילות.

אבל כמעט מייד
תָקַף אוֹתוֹ הָפָּחַד,
לא מהגבהים
אלא מהאנשים
הצוחקים יחדיו
לְמָטה מתַחְתיו.
יש תמיד אני ואתה
אמר לעצמו,
והחליט, עוד בחייו
להפוך לְאַכְזבה.

~~~~~~~~~~~~~

שיר זה, שאיתו בחרתי להתחיל את הבלוג כאן,  מתייחס לשיר הילדים המפורסם של נחמן ביאליק, "נדנדה":

נַד, נֵד, נַד, נֵד
רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!
מַה לְמַעְלָה?
מַה לְמָטָּה? –
רַק אֲנִי,
אֲנִי וָאָתָּה;
שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים
בַּמֹּאזְנָיִם
בֵּין הָאָרֶץ
לַשָּׁמַיִם.

כפי שנודע לי כשהייתי עדיין אדם צעיר למדי, וקיבלתי את הספר "עלמא די" של ארי אלון במתנה מאחותי הגדולה, (או שמא היה זה כבר בכיתה י"א או י"ב , בסמינר של בני קיבוצים בני גילי? חלפו כל כך הרבה שנים וכבר אינני בטוח. אבל כן, במעורפל אני זוכר שזה היה כבר אז, בסמינר ההוא), – ובכן, כפי שנודע לי אי אז בימים, ביאליק מתייחס בשיר (שכתב ב-1906) למסכת חגיגה (תלמוד בבלי), פרק ב', הידוע גם כ"אין דורשין". במסכת זו, במשנה א',  כתוב:

"אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשניים, ולא במרכבה ביחיד.  אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.
כל המסתכל בארבעה דברים, רתוי [=ראוי] לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו שלא בא לעולם."

המסר האפיקורסי שביאליק הצפין בשיר הילדים שלו, לא לגמרי עבר לקהל. זאת, בין השאר, מפני שגננות והורים מצאו שיותר קל לשיר "מי למעלה? מי למטה?".
התשובה הזאת, שבכל העולמות מצויים רק אני ואתה ואנשים אחרים, כך שאין בעצם עולמות אחרים, ואין אלהים ואלים – היא במובן מסוים התשובה של הקבוץ החילוני, הדוגל בשיתוף ושיוויון.  ובשיר שלי תשובה זו מסרסת, וגורמת לדובר להפוך, במודע, לאכזבה (במקום לאגדה, מן הסתם).

זהו השיר היחיד שלי שפורסם, גם אם באכסניה צנועה למדי– "תיזה", עתון אגודת הסטודנטים של אונ' תל אביב (או לפחות היה עתון האגודה, בשנת 1998). וגם פרסום זה בא עקב קשרים אישיים עם עורך מדור השירה בעיתון.    (אגב, גם הספור היחיד שלי שפורסם, ב"מסמרים" מספר 8, לא היה מתפרסם ללא קשרים אישיים).

 
התאריך הרשום מעל לשיר, אינו מציין איזה ארוע מיוחד שקרה באותו יום בחודש נובמבר של שנת 1997, ככל הזכור לי. באותה תקופה, כחודשיים אחרי הפרידה מאהבת חיי, הרביתי לכתוב, ומן הסתם ציינתי את התאריך כסימון זמן יומני. אבל מאז השארתי את התאריך כחלק מהשיר, פשוט משום שהיה נראה לי חלק ממנו, על אף שהשיר עוסק בתקופה קדומה בהרבה (לפעמים התשובות הכי טובות הן מעגליות: אנחנו עושים משהו בגלל שאנחנו עושים משהו. או שמשהו עושה בנו דברים, בעוד טבענו גורם לנו לחשוב שאנחנו אלו שעושים דברים במשהו).