סולו לרוכבת הערבות

סולו לרוכבת הערבות

{טקסט זה נכתב בסוף אביב 2014 , עבור ההגשות ל"עלמא". הרוב המכריע נכתב בארוע היפה והמועיל שאירגן איתי עמוס, "כל מה שאפשר לעשות עם עט", ועל כן אני רוצה להודות לאיתי, כמו גם לתוכנית העמיתים של עלמא, שנתנה לי כל כך הרבה.
הטקסט הזה גנוב מכל מיני טקסטים של אנשים אחרים, שרובם חיו ומתו ממש מזמן (ואז זה בסדר לגנוב מהם?).  בעיקר ממה שלימדו אותנו צמד המורות בעלמא, הדוקטוריות נטע סובול (קבלה) ורחל גוטסמן (תרבות יוון).  הרוב נלקח מספרות ההיכלות (מרכבה רבא, היכלות זוטרתא, חנוך השלישי), ומספר הזוהר (מדרש הנעלם), וחלק מהמיתוס של איו . וכרגיל, אינספור ריפרורים, שלא כולם מודעים לי, מהאודיסאה דרך חיים גורי ויונה וולך וגם משהו (קשה מאד עד בלתי אפשרי לזיהוי) מ"סוף דבר" של שבתאי.
תודה עמוקה גם למעגל של ש', ולמלכה. איזה מזל היה לי שנפגשתי איתכם. }

\\————————–//

ישבתי בחושך מחוץ לבית.

אור זָהר מחלונות הבית, וקול שירה בקע ממנו.

מבטי נמשך פנימה, אל המורה העלום, היושב בפנים עם צאן מרעיתו, חבורתו, וכולם שרים בקול אחד. טוב ונעים להם, שבת אחים גם יחד.

לא ראיתי דבר מכל אלו.  כמין פרגוד היה שם, וחסם את שדה ראייתי.

איך זה שכולם בבית, ואני תמיד בדרכים?

איך כולם באור, בפנים, ואני בחושך, בחוץ?

איך זה שכולם מתעסקים ואני מובטל?

כולם בעליונים ואני בנחיתוּת.

לכולם ילדים וזוגיות, לכולם אינספק.

לי הבדידות והעקרוּת והשאלות הנצחיות, חסרות התועלת.

שמעתי אותם שרים יחדיו  בקול גדול:

שער אשר נִסְגַר – קוּמָה פְתַחהוּ

וּצְבי אַשֶר בָּרַח – אֶלָי שְלַחהוּ[1]

 

וזכרתי זמן רחוק שאף אני שרתי איתם. זמן קצר וטהור.  זכרון הזמן הזה פצע את ליבי יותר מכל, ואנחה משברת חצתה את גופי ונשמתי. מתוכי התהמהם לו שיר אחר מהזמנים ההם, במנגינה מלאת חיים וסימני קריאה:

 

אָנָה אֵלֵך, מרוּחֶךָ?  אנה מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח?

אברח ממך – אליך,  וּבְצֵל יַדְךָ, אָגִיל אֶפְרַח![2]

 

וגווע השיר בתוך אנחה נוספת שלי.

איזו בכיינות!

לפתע נפתח הפרגוד שחסם את פנים הבית.

הבטתי מהסס.  ודאי איני רצוי שם. מין זר שכזה, לא שייך ומפריע.

לא נכנסתי.

ויצא אלי נער בדמותו של יורם. הילד שהכי הערצתי בקבוצה.  זה שרכב על טרקטור ראשון. זה שהיתה לו חברה ראשון. זה שבתחרויות הנוראות כל קיץ, בגיוסים, קטף הכי מהר אגסים,  ובמשלוחי העופות לקח הכי הרבה תרנגולות בדרכן האחרונה אל הסמי טריילר.  זה שרכב בשלחין על הג'ון דיר הגדול, ה- 21-40, וידע לעשות רברס עם עגלה של שש עשרה גלגלים. זה שהיה בלב הקבוצה, עטוף באהבה. שהיה הוא עצמו הקבוצה.

כשיצא החוצה, פסקה השירה בפנים.

הנער ושמו יורם התיישב לידי, הביט בי ואמר:

"אתה בִּפְנים, ואנחנו בחוץ."

ניסיתי להעמיד אותו על טעותו, אך קול לא יצא מפי.

יורם חייך והורה לי בידו להכנס פנימה ואמר:

"ניצוץ של זוהר, לךָ ניתנה הרשות, היכנס ותהיה האש שלֵמה. פְּסַע פנימה, כי טוב למות בעד אש הזהב."

רגע ארוך היססתי:  האם באמת אני מוכן למות בשביל דבר מה, מבטיח ככל שיהיה?

אך לא יכולתי לעמוד בפני מחוות גופו ומבט עינו של מי שמאז תפש אותי במעשה מביש, לפני שלושים ושלוש שנים, הפנה גבו אל מבטי המעריץ, המבקש אותו.

פסעתי פנימה פסיעה תלויה על בלי-מה, על תהום ענקי וחשוך של כלום.

~*~

עברתי במבואה של סופה ובקיתון של סערה, פסעתי בחדר של קיטור, והלכתי כמו מחליק במסדרון ארוך של אוצרות שלג וברד.

פתחתי דלת אש ועליתי לעליית גג שכולה אגלי טל.

חציתי נהר של להבה, והגעתי למרפסת נטושה. ובמרפסת תיבות תיבות של אוצרות חסד ואמונה שאבות אבותינו טמנו לנו, ואנחנו שנולדנו בקיבוץ האנטי קדוש לא ידענו כלום אודותיהם.

ניצבתי לפני סולם ועליו שלט עם חץ למעלה:  "אל הערבות".

עליתי בסולם.

חציתי ששה היכלות…  לא אלאה אותכם כי קצרה שעתנו.

ובהיכל השביעי גימנַזְיוּם נוצץ, ומראהו כחדר הכושר "ג'ימי", אליו הייתי הולך יחידי בשלוש בלילה, עובר את השומר התמֵהָ בפתח הדיזינגוף סנטר, פוסע לבדי בין החנויות הריקות, ורק המניקנים בחלונות הראווה מביטים בי במבטם החלול,  ועולה אל גג הסנטר, אל ג'ימי, אל הבריכה.

ובהיכל מעין אופני כושר תלויות ברקיע. כאשר נעמדתי תחתיהן, הזליפו עלי אֶפִּי-פלסמון נקי, וגלגלן סובב ותוקע ומריע ותוקע, וקול יוצא אלי לאמור:

"אם אתה ראוי לראות מלכה ביופיה, כנס וראה!"

ואף שפחדתי וראיתי בדברים אלו אִיוּם סמוי, פסעתי בזהירות מעלה, אל תוך האופן.

רבבות זרקורי עיניים ננעצו בי, עוינים ובוחנים, כמו בכניסה לחדר האוכל בקיבוץ.   משגברתי על המבטים, גלגלים רכים ופרוותיים גיפפו אותי, וקלאבסות חמודות למראה קרבו אלי לאט, עד שנישקו אותי ארוכות וטעם שפתיהן גלידת וניל ואפרסמון.

ואז שמעתי את המלאכיות שרות, וראיתי אותן, כולן לבושות לבן ויפות עד מאד, גם אלו שלכאורה יפות פחות.

הצטרפתי אליהן בשירתן, והיתה חגיגה גדולה.  האם שרתן פעם עם המלאכים? אם כן, אתן ודאי יודעות למה אני מכוון.

זה היה רגע אקסטטי, ובשיאו בא אלי לפתע פחד גדול. נראה היה שמישהו אחר שר מפי, בוקע מגרוני.  ציפור אולי, ארוכת מקור.

ואז ראיתי את המלכה, אלת היער והים, על כסא רם שהוצמדו לו אותות של כבוד.

מימינה עמדו המלאכיות, ומשמאלה חיות היער והאדמה והים.

והמלכה, מחייכת ויודעת כל כתמיד, פרשה אלי את כפה ואמרה:

"עכשיו שיר לנו אתה לבדך"

רגע של אימה ושיתוק פילח את לבי.  פתחתי את פי ולא יצא ממני כלום.  עלתה בי בחילה גדולה והוצאתי מתוכי קול שמגעיל ממנו אין, קול הקאה ממושך וחלוד. כרעתי אל הרצפה על ברכי, מגיר ריר ולא קיא. הרגשתי מוקצה במיאוס אל מחוץ לאנושי.  חשתי איך אני הופך ללטאה דוחה ועורפי נמלא קשקשים.

הבטתי מפוחד ונבוך אל המלכה, אך היא חייכה והעבירה את ידה על פי.

מייד נתתי קולי בשיר סולו לרוכבת הערבות:

 

אַת הרוכבת על פָּרה בַּרָה וטהורה

נסה מפני אלת זבובֵי הקנַאוֹת ובעלה

את גיבורה א-מיתית של האנושי

רוכבת לקצות הארץ והאוקיינוס

דעי לך שליבי איתך ולולבי אליך

כי את היא io, ואני sono te.

 

עצמתי עיני. נשתררה דממה גדולה.  אף לא מחיאת כף אחת.

אבל הבנתי ששירתי נשאה חן, עד כדי כך שכל צליל של הערכה היה פוגם בשקט המקודש שהשתרר.

המלכה רמזה לי לגשת אליה.

בהילוכי השיכור והמתנודד היה עלי להזהר, פן אדרוך על כל מיני גלגלי עיניים וחיות מכונפות ושרפי אש ששרצו על הריצפה.

כשהצלחתי איכשהו להגיע אל המלכה, רכנה אלי והעניקה לי ארגז ירוק של תנובה, ובו פירות כתומים שעל כל אחד מהם מדבקה:

"אפרסמון טהור ומתוקן מששת ימי בראשית, כשר בהשגחת בד"ץ קרית יריחו, בפיקוח המועצה לפירות מלאי הדר".

ועוד שי מיוחד קיבלתי ממנה.  המלכה אמרה שמתנה זו תעזור לי בדרך חזרה אל עולם האשליות:  מָגֶן של לוחמים, שכאשר התבוננתי בו ראיתי מחזות מופלאים, בכל פעם מחזה אחר, למשל:

מלאכיות נאות יורדות לנהר די נור בבגד ים מוהמ"ר (מועט המסתיר מרובה), חופפות שערן הארוך במים ומצחקות ושרות, ונער יפה תואר ונבון מראה בשם מטאטרון קרב ובא לנהר, ואיתו חיות מכונפות, סוסים לבנים ולטאות גדולות, אריות ואיילות, כנפיהן מעלה וראשן לארץ, כאילו נותנות ליבן לאמא אדמה.  והנער הזה מטאטרון,  שַר הפַּנִים של כולנו, הולך בין החיות ומחליק לאוזניהן אטמים בצורת קלשונים, בעודו מסביר לי שעוד לא בשלה שעתן של החיות המכונפות לשמוע את שמה של המלכה הטהורה והאבירה, הריחנית ורכת הצורה, האהובה והנוראה, העזוזה והנועזה…

ובעודו שר את אינסוף שמותיה, תקפה אותי שינה נעימה ומתוקה ונהדרת, כשנתו של מי שחוזר לאיתקה אחרי עשר שנות מלחמה ועשר שנים נוספות של נדודים והרפתקאות נוראות.  ואחרי עשרים שנה הוא יכול סוף סוף לעצום את עיניו ולנוח מוגן בחיק החול הזהוב והחם בחוף ארץ נעוריו, ללא חשש שקִצְפַּה של אלת הים יטאטא אותו משם, ובלא שישלוט בו קצפיאל שַֹר גָלֵי הדֶכִי והמאניה והחרון.

ובחלומי סובבה, כרוח ציקלון קטנה בשדות חיטה , שורה משיר ישן:

"גם אם הכֹּל יִשַלֵל ממני, בתוכי קולֵךְ אֶשְמָע. מן הכאב היא תַרימֵנִי, תְמַלֶא ליבי בהשראה"[3].

עשר שנים דומה עלי שישנתי, וקמתי כחדש אל מולדת אחרת.

 

 

 

[1]  שלמה אבן גבירול

[2]  רבי ישראל נג'ארה

[3]  שי בן צור, "כרצונך"