קצת לפני שהבוקר נגמר יוצרת, עורכת
חלק ב: סגרירי
פרק 14: מערבולת
18 אוקטובר
1:28
עדיין יש ברקים. השמים מוארים מדי פעם בהבזק פלואורוסצנטי. זה מרגש אותי, נוטע תחושה של אינטימיות חמימה, אבל מגביר את הרגישות לשבבי הזיכרונות הרחוקים שלך על ילדוּת במקום רחוק שיש בו ריח של שלג נמס; לכאב הלא-מיודע שלך. אני מרגישה אותו עד פה כי יש בך משהו אחר היום. משהו שטרם פענחתי. קבעת רווחים חדשים בין הפסקאות, תקף אותך קצב אחר. אתה כמו מקבל על עצמו דין, משפיל ראש. ודווקא המעין-כניעה הזאת מדברת ממקום בהיר יותר.
כתבת בפשטות: "לשפר את סיכויי לשרוד". זה מילא אותי עצבות. אילו היית דמות בספר, הייתי בוכה עליך עכשיו.
האם אתה מנהל דיאלוג עם המוות?
אשלח ואמשיך. אני זקוקה לדעת שאתה שם.
~
1:34
להיכן נעלם החתול שלנו? מי החליף אותו? האם יש לו מחליף? גם אתה חש שהוא לא נוכח יותר? והאופניים – בדיוק כמו שכתבת:
"מניעים אותנו ממקום למקום. הם אינם מנותקים מהסביבה. בדרכם אוספים טעימות קצרות – מבטים חטופים, אנשים, עיניים – ונוסעים הלאה. אינם שוהים די זמן כדי להתעכב, להתבונן מקרוב".
ואני מוסיפה: הם מלמדים אותנו לשחרר את הפחד שמא לא יימצא לאהבתנו דורש. הם מלמדים אותנו מהו חופש; חופש לפזר את האהבה לכל עבר בדרך לתחנה הבאה.
אין גבול לאהבה
~
2:11
לא תמיד כדאי לדרוש להבין. הנה בדיוק אמרתי לך שהלילה אתה ברור לי הרבה יותר. כנראה שמשהו בך באמת יותר שלם, אבל עדיין מהדהדת בי מילה ממכתב אחר: מערבולת, ואליה נצמדות פנים של אישה שאינני מכירה, אבל אני יודעת שאינני אוהבת. אהוֹב את האישה שאוהבת אותך. אל תחכה לרגע שבו תוכל "להתרומם משם למקומות שאותם איני יודע. לשם אני מכוון." פשוט היֵה. היא בית.
ארצה לקרוא משהו משלך. לדבוק בהם, במעגלים שלנו – אתה-אני-אתה-אני.
אולי מעגל הוא צורה לא כל כך בריאה.
~
2:45
חיכיתי לך.
התאמצתי היום, עבדתי קשה, לא ויתרתי לעצמי. רציתי להיטיב עמך – ובכל זאת, קשה לך עכשיו. כתבת מילים חזקות. קביעות.
אני מרגיש את העקה שלך. מרגיש אחת גם אצלי, ומבקש לרומם את עצמי, אותנו: האישה שאוהבת אותי כך היא – ביתי. אני אוהב אותה כל הזמן. איני מבקש לבוא למקום שבו היא איננה. אני רוצה ליצור בעצמי, בתוך עצמי, את ההבטחה שהבטחתי פעם, כשניצת הניצוץ בעיני.
יש לי הרבה לומר, אבל הלילה הזה מבקש את קצו.
עד מחר הניחי לעצמך לנוח. היאחזי בי. הסתכלי עלי כפשוטי. מחר נילחם. נצליח. תמיד יש לי תקווה.
זה היה יום טוב. והחתול שלנו – הוא איבד מעט מהקצב שלו, אך אל דאגה, עודו שם. הוא ישוב לאיתנו.
לפרק קודם: 13 – לְאי בודד