קצת לפני שהבוקר נגמר יוצרת, עורכת
פרק 12
האבולוציה של הניצוץ
16, אוקטובר, 4:35
געגועים של יום קלים מגעגועים של ערב.
חשבתי עלייך ועל הלק שלך מסתובבים אי שם, ותחזרו לעת ערב לשולחן העץ, לארוחת חורף.
עדיין לא חורף, אז אני מכין מכתב כדי שיהיה משהו בתיבה. המצלמה עוברת דרך הדלת, עוקבת אחרי שביל של פריטי לבוש שזרוקים על הרצפה. את ישובה מול המחשב, קצת חשוך. משקפי השמש עדיין על עינייך.
קאט.
לתחילת מכתב יש לעתים קצב שלא כדאי להפר. בסופו יש אותי. ואני מדבר איתך בראש שלי. החלטתי שאקנה פנקס קטן ואצוות אותו לאחד מעפרונות האיקאה הזעירים שבהם אני כותב במשרד. לא רוצה לשכוח. רוצה למצות. השתמשנו במושג הזה לא מעט. מיצוי העונג. מיצוי האינטלקטואלי-טקסטואלי. מיצוי צבעי המלחמה. היה משהו במיצוי שהפחיד אותי. משהו סופי. את חווה סופים כדבר של שגרה. את יודעת עליהם הרבה יותר ממני, מדברת איתם, לומדת אותם. הם משתנים לך. אני לא אוהב את המנגינה של קנֵי הסוֹף. הסופים שלי אינם הסופים שלך. המטרות האמיתיות שלי בחיים האלה הן אינסופיות. הן תהליך, לא נקודה. מדוע יש למצות עונג? כלום קיימת נקודה שאחריה אין כבר מה לחדש? על מיצוי האינטלקטואלי-טקסטואלי שלנו איני מעז לחשוב. זה מדבר עם החשש מהאין-מה-לומר-עוד. מאובדן רלוונטיות. אני לא נותן לפחדים לשלוט בי. אני חורץ להם לשון. אני יודע שאמציא את עצמי מחדש אפילו שמעולם לא נדרשתי לכך.
בינתיים אני חדור בדחף למצות את הצבעים. במחול האסוציאטיבי שלנו אנו פורמים הרבה חוטים. אני רוצה למשוך בכולם. הרצון אינו חזות הכול.
איך מרגישות העיניים שלך? והעיניים שלי, האם כבר הצלחת להרגיש אותן? אולי אשלח לך עיניים, אולי נניח להן. אינני אוהב את רוב התמונות שלי, של עיני. אינני לחלוטין מבין את האופן שבו אני תופש את עצמי מתוך המראָה. כאילו שאיני מסוגל לתפוש את כל מה שנשקף ממנה, וישנו דבר מה החומק ממני, מהראייה העצמית.
תגידי לי. אני רוצה לשמוע את ההד שלך על הדברים שלי, ולהדהד לך בחזרה.
אני שולח.
~
16, אוקטובר, 4:28
סתיו שמשי. כיכר מילאנו. מיני, חגורה מנצנצת שקניתי לאחת ההשקות, סטרפלס, לק שחור, היי הילז, הפוך חזק עם מעט קצף, ספר שטרם ראה אור. באוזניות Third World Love – Avanim. רוח מדגדגת בחושניות על העור. כולם יפים, ואני חלק מהיופי הזה. וכשהחיים מכים בך בכזו עוצמה, אתה מרגיש את מה שהרגיש DB כשהיה בן 22, ולכן גם אתה צועק:
אהוד בנאי אומר:
אין גבול לתקווה
אין גבול לאהבה
אין גבול לחלום
אין גבול לשלום
אני אומרת:
אין גבול לסקרנות
אין גבול לאושר
הדמות המצוירת שניסיתי ללבוש חיה מיד שנייה את אהבותיה של קתרינה. במילים אחרות, היא מסתפקת בשאריות. ואני אוהבת מדי את החיים מכדי לעטוף את עצמי בסוג של קשר "שבו רוב הדברים מסתדרים מאליהם מבלי שיהיה צורך לייצר אותם בעבודת כפיים". אני תובענית. אני מעריכה עבודה קשה. אני מאמינה בַסיפוק שהיא מביאה עמה. סיפוק של וינרים. אני מעניקה את כל כולי, ודורשת לקבל. יודעת לקחת. באהבה. בהכרת תודה. למדתי על בוריו את מדע הקבלה, לא במובן המיסטי של המילה. או שאולי דווקא כן.
ואני גם מאמינה בקונפליקטים. למעשה, אני חסידה של קונפליקטים. הם החיכוך, הם האינטראקציה, הם מקדמי עלילה. הם המולידים את האבולוציה של הניצוץ, את השלב המפותח יותר של הסינתזה. בלעדיהם לא יכולה להיווצר סינרגיה. קשר ללא קונפליקטים משול בעיני למעשה אהבה שהפורקן בו אינו חשוב.
בכיכר מילאנו היום, בשמש הסתווית, הרהרתי בכמה עניינים שלא הגיעו לתודעתי בין כותלי הבית. הרהרתי בתשוקה שלי ליופי. אני שואפת אותו לראותי, מזינה בו את עיני, רוצה לשתות את כולו עד תום. ואין שׂבֵע.
אין גבול ליופי
הרהרתי בדבר נוסף – בטשטוש שלך שמופיע במעטה של בהירות.
אתה מטושטש לי.
כבר אמרתי לך אי אז, "אתה כותב כל כך יפה. כל כך מוחשי ובטוח, כאילו שהקול שלך הגיע ממרחקים."
הקול שלך הגיע ממרחקים, והוא עדיין רחוק.
כתבתי לך גם: "לא תמיד אתה מובן לי. בינתיים אני דווקא אוהבת לא להבין אותך עד הסוף (הסיפוק שבספק)."
עכשיו זה כבר מתחיל להפריע.
האם אתה צובע את המטושטש בצבעים בהירים לשם היסח הדעת? האם זו טכניקה? האם זה פועל יוצא של דרך חיים? מניפולציה?
הבטתי שוב בתמונות שלך. אף לא באחת מהן באמת רואים פנים.
אתמול השארת אותי רעבה. רציתי לשאול ולא טרחתי. היום אני שבעה, אז אינני מהססת לתבוע תשובות.
אולי הגיעה העת לקונפליקט.
~
16, אוקטובר, 4:51
אינני מאמין בקונפליקטים. הם אינם זקוקים לאמונה שלי. הם יגיעו, נרצה או לא נרצה. גם אינני מכיר דרך לברוא אותם באופן סינתטי ואז להאמין בהם כאילו היו טבעיים. באותה מידה אינני מפחד מקונפליקטים. אני מישיר אליהם מבט. גם אינני מפחד מבעיות. אדרבה, אני שש אלי קרב. בעיה נוצרה כדי להיפגש עם פתרונה.
חשבתי לעצמי שחוסר הבהירות הוא תולדה של בחירה, של קצב מסוים. אני מחפש את הבהירות, את השקיפות הקיצונית, שמבריחה את הפחד במחי מבט.
תהיי תובענית, תדרשי, תקבלי ותדרשי עוד. כך אני רוצה אותך.
רוצה להסתכל בעיני?
הגיעה העת.
~
16, אוקטובר, 5:40
עוד פעם העקה. עוד פעם השינה הקלה. ועוד פעם שבה ההוריקן שאני זורעת בכל כוחותי נתפס אצלך כנשיפה קלה.
מה אתה עושה.
מה אתה רוצה.
איך ממשיכים מכאן הלאה.
אל תיתן לי לחכות.
~ סוף חלק א "טשטוש במסווה של בהירות" ~
לפרק קודם: פרק 11 – שתיקה של מפסידים