קצת לפני שהבוקר נגמר יוצרת, עורכת
חלק א: טשטוש במסווה של בהירות
פרק 8: דיאלוג פנימי על אהבה
14, אוקטובר, 5:01
יושב איש עם ורוד ליד מסך, מול דפים. מסמן. רושם הערות. נשען אחורנית, מהרהר, חולם בהקיץ. מקושש מילים ומדליק מדורה קטנה. זה מחמם את הלב שלי.
כל הזמן יש לי מילים בראש. מילים שלך, מילים שלי, מילים מופיעות, מילים נעלמות.
אני מפחד לאבד מילים. פתאום מופיע ביטוי מופלא, ואני משתאה. רוצה לכתוב אותו בפנקס-ביניים כדי לא לשכוח. מיד אחר כך אני מוותר. בדיוק כמו מה שאני מכנה "סינדרום מקום החניה הפנוי" – מה שניתן להימצא, יימצא. אין מציאוֹת. ואי-אפשר, בעצם, לאבד. אלא אם כן רוצים בכך. זה נוסך ביטחון.
אני מפחד לאבד מילים. פתאום מופיע ביטוי מופלא, ואני משתאה. רוצה לכתוב אותו בפנקס-ביניים כדי לא לשכוח. מיד אחר כך אני מוותר. בדיוק כמו מה שאני מכנה "סינדרום מקום החניה הפנוי" – מה שניתן להימצא, יימצא. אין מציאוֹת. ואי-אפשר, בעצם, לאבד. אלא אם כן רוצים בכך. זה נוסך ביטחון.
"האם אתה עדיין מקשיב?"
"האם אתה עדיין רוצה לצעוד בה?"
רציתי לצעוק לך. לצעוק לך, שלא ניתן דבר כדי שיוקח. לצעוק לך, שלא תפחדי לאבד, שלא תפחדי להשליט הרס, שלא תפחדי להעמיק שפל.
אינני רוצה לצעוד איתך כשווה בין שווים. אינני רוצה ללכת איתך עד למקום של היצירה. אין זה מקום שיש בו מקום לשניים. אני רוצה ללוות אותך. להיות שם כשתרצי לומר, כשתצטרכי אותי. אני רוצה לראות אותך נוסקת ומראה לי עולם ממרומי מבטך. רצון הוא מה שאני מבקש ממך.
ועכשיו משאלה. משאלה אינני מבקש ממך אלא מאיזשהו רצון גדול יותר, מטאפיזי: שיהיה לך אכפת. שתהיי לי חברת-נפש. שתגלי בי עניין-שאינו-תלוי-בדבר.
בראשית כתבתי לך ש"חיפשתי את מה שהיה חסר לי. אדם (כן, קודם כול אדם) שירצה אותי בתור אדם. אדם לאדם אבל באופן טוטאלי שלא ידעתי עד היום". אבל התשובה לא היתה שלמה. הנפש היתה המטרה. חיפשתי נפשות. ולא כדי לנכס לעצמי. חיפשתי נפשות שרוצות.
אני מקשיב למקצב שלך. מרגיש אותו. מתחיל להבין. זה לא סתם קצב מהר-לאט, עכשיו-אחר כך. את עושה בי דברים שאינני יודע לתת להם שם. הרבה זמן לא נגעו בי ככה. ואני מקבל. נותן מקום. לא צריך להכתיב.
וכן, אני רוצה לראות אותך. אבל זה לא קשור לכל זה. זה קשור לסקרנות שלי, לשאיפה שלי לשלמות, לרצון שלי שתרגישי הכי בטוחה בתוך זה.
אני לא אוהב לדבר על עצמי ככה. מעדיף לעשות. אבל גם רוצה שתדעי.
מקשיב לך שוב.
~
14, אוקטובר, 5:44
לפעמים אתה מיטשטש לי.
לפחות לילה אחד הייתי רוצה להקשיב בלי אני ואני ואני.
לפחות לילה אחד הייתי רוצה להקשיב בלי אני ואני ואני.
ספר לי עוד. ספר לי איך אתה אוהב בקלות. ספר לי איך אתה רוצה לאהוב. איך אהבת, איך היא אוהבת אותך.
אני אהיה איתך בשעות הקטנות הלילה, כשכולם כבר יתפזרו.
~
14, אוקטובר, 9:29
קירבה ונטישה. אהבה וריחוק. פחד וביטחון-לפי-בחירה. את ואני.
העיסוק בזה יכול להיות מייגע.
דרך
העיניים
לעצום עיניים
העיניים
לעצום עיניים
איך אני אוהב? אני נזהר שלא לפגוע, שלא לפלוש. אני רוצה לשמוע, לגלות, ללמוד, אבל לא תובע את זה, גם לא בתמורה. אני מסיר את ההגנות שלי מהר. נותן לבצע בי סריקת מערכות. לא פוחד לגעת ומבקש מגע. זאת אהבה מבויתת, על יתרונותיה וחסרונותיה. אלה שאהבתי – והן לא היו רבות – אמרו שתחושת חוסר האיום היתה משמעותית מאוד בעבורן.
לפני יותר מעשר שנים הרגשתי איך האהבה פורצת מתוכי. לא יכולתי עוד להכיל את מה שהצטבר שם אבל לא היה לו דורש. זאת תחושה קשה. אני נושא אותה עמי מאז. מין דרך מיוחדת להרגיש חסר תועלת. זה היה ערש ההכרה שמצד אחד אני יכול לאהוב כמעט ללא הגבלה (הזמן הוא הגבול היחיד), ומהצד האחר לעולם לא להגיע לידי שובע.
קרה שהתאהבתי, אך אהבה ממשית מעולם לא מומשה שם. האהבות שלי היו בעצם שרירותיות. החלטתי שאני אוהב, ואהבתי. את הראשונה אהבתי בעל-כורחה. שנים אחרי שנפגשנו היא למדה לאהוב אותי, והיתה זו אהבה שתלויה בדבר. אהבה שלוקחת ואינה מחזירה.
פעם אחת התאהבו בי. חשבתי שזה מוזר. לא הבנתי. לא חשבתי שאני ראוי לזה. אני לומד להתנהל בזה עכשיו, איתה. אולי עדיין לא מאוחר.
את האהבה אינני תופס כעניין של בעלות. אין בי טיפת קנאה. אפילו לא אחת קטנה, ואינני מנכס רגשות ומילים לעצמי. אני מאמין שדברים צריכים לנבוע מאליהם, ומתוך כך לא כל שני אנשים שמסוגלים לאהוב צריכים לעשות זאת תחת קורת גג אחת. אני, אגב, לא מעריך את הגוף שלי כמקום בריא. אולי זו גם הסיבה שאיני רואה צורך בהעברת הגנים שלי לדור הבא. ובכל זאת, אני שותף בגידול הילדים שלה. אני גם לא שולל אימוץ. יש שרירותיות רבה באופן שאני מנהל את החיי.
אבל העולם נוהג אחרת, ואני מרגיש מאוד לא שייך. גם מאוד לא הוגן – מבקר את העולם על שאינו מאפשר לי לממש אהבות שאין לי.
אני לבד, עם המילים שלי. הן כלואות בי ואין להן דורש. קרוב לוודאי, שכמו פירות בוסר הן ייפלו מהעץ וירקיבו מבלי להבשיל. ובכל זאת, הן-הן גלגל ההצלה שלי. אהבותי, מתי מעט החברים שהיו לי, הגיעו אלי דרך המילים.
אין לי חברים כדוגמתך. אני רוצה שתישארי. אלא שאין הדבר תלוי בי. יש לך מקצב, שעובר לאורך חייך ואת רוקדת לפיו.
נפגשנו כי דרכינו הצטלבו. אני יודע שאין ודאות. אני יודע שאולי הכאב מחכה מעבר לפינה. אני יודע שאני מוכן. ואני לוקח את מה שאפשר בכל מאודי. כמו מי שהגיע למרתף מלא תיבות זהב ותכשיטים והוא ממלא את כיסיו, את חולצתו, את מצנפתו, את פיו ואת ידיו מלוא חופניים, בטרם יצטרך לנוס על נפשו מפני השומרים.
תם ולא נשלם.
כואב לי עכשיו.
כאב ישן.
לפרק הבא: פרק 9 – דגדוג של אושר
לפרק הקודם: פרק 7 – אמת נרטיבית אחת