יליד העיר פתח תקווה. מתגורר בגבעתיים, בוגר הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון. בעל משרד אדריכלות
פירסם, מפרסם בכתבי עת ספרותיים ובעיתונות. ספר בכתובים
עכשיו
עכשיו אני מבין
עכשיו
אחרי כל כך הרבה שנים
מבין
שאף פעם לא עזבתי
את היד של הילד
שפעם הייתי.
תודה עופרה.
בתחילה השיר הזה נראה לי פשטני מדי. אבל אחרי זה הבנתי שהוא בהחלט לא כך.
ואולי הכול בגלל בתי הקטנה, שדומה לי כמו שתי טיפות מים, במראה, בגוף, בהליכה ובהתנהגות. התחילה פתאום לגלוש על גלים בחוף הילטון בת"א. מה שעשיתי בדיוק. לפני ארבעים שנה. כנראה שזה זרם בגנים. אחד המדריכים שם, בן הארבעים, הוא הבן הקטן של טופסי ונעמי, שבנו והשכירו גלשנים (שניהם היו עו"ד) וכל הילדים שלהם היו להם שמות ומראה של אלים. קראתי להם ילדי השמש.
שהלכתי לראות אותה גולשת. אמרתי למדריך. שפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה תינוק. והוא היה בידיים שלי במים, בחוף של הילטון. וממולו היה השחיין האולימפי קנדה ולימד אותו תנועות של שחייה.
בתי, שעמדה מהצד, הייתה מזועזעת, איך אני מדבר על זה. כי בעיניה, אני טיפוס חסר בושה ומעצורים. אבל כשלמחרת סיפר לה המדריך, אוריין, כמה התרגש מהסיפור . בתי הסתכלה בי במבט קצת גאה וקצת נבוך.
אולי זאת הייתה הסיבה שכתבתי את השיר הזה. אולי.
לאפלנד
מעט המכיל מרובה -לעולם לא נפרד ממנו כי הילד הוא אבי המבוגר
נכון. בדיוק כך הרגשתי.
אולי השיר הכי קצר שכתבתי.
תודה חנה.
יפה.
תודה. אומי.
מהמם בחוזקו, בפשטותו.תמונת האיש האוחז ביד של הילד, ביד של הילד הנצחי
מאד נגעה ללבי,שמעון,בשל הסיבה הפשוטה אני מזדהה עם התמונה
עפרה
תודה עופרה.
בתחילה השיר הזה נראה לי פשטני מדי. אבל אחרי זה הבנתי שהוא בהחלט לא כך.
ואולי הכול בגלל בתי הקטנה, שדומה לי כמו שתי טיפות מים, במראה, בגוף, בהליכה ובהתנהגות. התחילה פתאום לגלוש על גלים בחוף הילטון בת"א. מה שעשיתי בדיוק. לפני ארבעים שנה. כנראה שזה זרם בגנים. אחד המדריכים שם, בן הארבעים, הוא הבן הקטן של טופסי ונעמי, שבנו והשכירו גלשנים (שניהם היו עו"ד) וכל הילדים שלהם היו להם שמות ומראה של אלים. קראתי להם ילדי השמש.
שהלכתי לראות אותה גולשת. אמרתי למדריך. שפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה תינוק. והוא היה בידיים שלי במים, בחוף של הילטון. וממולו היה השחיין האולימפי קנדה ולימד אותו תנועות של שחייה.
בתי, שעמדה מהצד, הייתה מזועזעת, איך אני מדבר על זה. כי בעיניה, אני טיפוס חסר בושה ומעצורים. אבל כשלמחרת סיפר לה המדריך, אוריין, כמה התרגש מהסיפור . בתי הסתכלה בי במבט קצת גאה וקצת נבוך.
אולי זאת הייתה הסיבה שכתבתי את השיר הזה. אולי.
יש לי הרגשה, שמעון, שגם בשורות הללו אתה מדבר מגרוני.
שנה טובה לך,שנה של היות ילד נצחי על כל המשתמע.
עפרה
אהבתי את השיר. אני מאחלת לך שאף פעם לא תעזוב…
תודה נורית.
אני חושב שלא אוכל לעזוב, גם אם ארצה 🙂
נפלא ואל תאמינו למתיימרים