משוטטת
מה יש לדבר. העולם הסטנדרטי מוזר, הולך ונעשה מוזר יותר. אולי זה הפיכחון המופרז באויר השטוף של דצמבר. דברים לא עושים הגיון. ואולי אצל כולם זה ככה
הגדולה רגילה שחוגגים לה יומולדת בחנוכה. בגיל חמש לא ממש משנה לה אם השנה מעוברת או לא והיא מצפה (בלשון המעטה) לחגיגת יומולדת עד הנר האחרון. בוודאי שאני מתרצה, מרימה את הכפפה, את ההפקה כולה ומזייפת עבורה יומולדת שלא בתאריך. בליבי אני מתפללת הכל יעבור בשלום. שלא יהיה בזה משום עין הרע, משום הגבהת הלב ביהירות , שיעברו הימים האלה בשלום ובביטחון עד לבואו של יום ההולדת האמיתי בעוד שלושה שבועות. יש לי דוקטורט במדעים מדויקים אבל לחרדות הנלוות לאימהות שום מודל מדויק, מובהק סטטיסטית ככל שיהיה, אינו מספיק. דרוש יותר מזה (וגם זה מספיק בקושי)
יום ההולדת הוא שמחה גדולה בשבילה וכאב ראש גדול בשבילי ובתור פולניה מאה אחוז אני מחכה שהיום הזה יעבור וכבר אהיה עם ספר במיטה או כבר יושבת בטרנינג בסלון לכתוב את השטויות שלי.
כשיום ההולדת באמת נגמר בסופו של דבר אני נשארת רק עם ערימת בלונים גדולה ושקית המתנות. בלילה אני יושבת בטרנינג, לא לכתוב ולא לקרוא אלא לסדר לה אלבום תמונות "אמיתי" בלופה.
למחרת בבקר הבלונים מאבדים מעט מכח ההליום ואני מוצאת אותם שפופים משהו בסלון. ברוח הקלה הנכנסת בעד החלון הפתוח הם נעים בבית, לאיטם, קשורים על חוט עדיין. בגובה הספה נראים כמו ראשים אבודים. מבהילים אותי כל פעם מחדש.
אחרי יומיים הם כבר שוכבים על השטיח אבל מסרבים להתרוקן. בלונים רגילים, נפוחים ללא גובה, סתם מתגלגלים או נחים. אני שומרת על סובלנות
אחרי שלושה ימים נמאס לי וגם אין ממש מקום בבית (בכל זאת 73 מטר לארבעה אנשים) אני לוקחת את הבלונים אל המטבח ובשקט הורגת אותם עם חיתוך מספריים בבסיס. אני מרגישה נורא, כמו רוצחת, כשיוצא מהן האויר שנותר. כעת הם מוטלים על רצפת המטבח ללא רוח חיים
כשנגמרים ימי החנוכה ,נשארת תחושה עמומה של חוסר. היה עליז כל כך עם האש הצבעונית. מה כעת? אולי נדליק את החנוכיה שוב סתם מתוך הרגל ?
אנחנו מוזמנים מחוץ לעיר לחנוכת בית של צמוד הקרקע של חברים. נפגשנו בפריז ועכשיו כולנו חזרה כאן בארץ הקודש. זו הפעם הראשונה מזה שבועות, אני מתביישת להודות, שאני יוצאת מתל אביב. אלוהים כמה טוב ריחם של האורנים בגשם ומה יפים השמיים הפתוחים. הדרך עוברת מהר מדי ואנחנו מגיעים. הבית גדול ולבן ורב קומות וחדרי שירותים, כמו שאתה מצפה מצמוד הקרקע שלך להיות. המקום הנכון לגדל בו שלושה ילדים. איך זה שכולם רוצים שלושה ילדים וצמוד קרקע? איני יכולה להפסיק לתהות איך יתכן שאותו הדבר מתאים לכל כך הרבה אנשים שונים? משהו משם חייב לזייף. השוליים של עקומת הסטטיסטיקה
מכל הבית הזה אני חומדת מאד רק דבר אחד : את החלון ומה שנשקף בעדו
בסלון הגדול שלהם מתאספים זוגות זוגות והמון ילדים. כולנו די דומים יש להודות. באיחור רב נכנסת בחורה אחת, ללא בעל או ילדים (יחידאית אני קוראת לזה, לא ללא מידה מסוימת של קנאה). יש בה משהו, קשה לי להסביר אבל קל להרגיש, מין ציפור מיוחדת. אני נגשת אליה, תוקפת ישר, משקרת כמו גבר בבר, אומרת לה "אנחנו מכירות מאיפשהו" והיא אומרת "לא נראה לי אבל אני גרה כאן ועובדת שם…" ומתחילה לנו שיחה מרתקת בעליל. (מזכירה לעצמי את אורי אלון . בדיחה פרטית ).
באמצע השיחה, הקטנה מבקשת פיפי. אני נכנסת אתה אל חדר האמבטיה. היא רק בת שלוש אבל מדברת כמו בת שלושים. כשאני מפשילה לה את המכנסיים היא אומרת את מה שאני חושבת : וואוו, איזה שירותים גדולים !
בדרך חזרה, אני מרגישה מטומטמת גמורה לשלם הרבה כל כך תמורת מעט כל כך. מחשבותיי נודדות אל חדר האמבטיה הגדול. אל הכיור. אל גודל המגירות רחמנא לצלן. יש מקום לכל כך הרבה דברים. גודל המגירות. אלוהים, אני מאבדת את זה. כל כך יקרה תל אביב. אני שונאת אותה. אני מרגישה טיפשה כל כך לרצות לגור בה. הבניינים המתקלפים. הכביש חולף ואנחנו יוצאים מהכביש המהיר במחלף וחוזרים אל שדרות שאול המלך בואך פינת המלך דויד. ליבי מתרחב והבטן מרפה.
אנחנו חוזרים הביתה,יורד גשם ויש חניה מתחת לבית. אנחנו שמחים כמו ילדים.
אני דווקא גדלתי בבית פרטי (צמוד קרקע זה מושג נדל"ני … כולנו צמודים לקרקע בסופו של דבר. אפילו כשאנחנו חולמים)
כך שכול המושג העכשווי הזה לא מדבר אלי.
יש לי שלושה ילדים (בדרך כלל לא עוברים לארבעה, כי אז צריך ואן או טנדר ענק. אלא אם אתה גרוש)
וכמי שגר ליד האדמה, אז בצמוד הזה מקבלים כתוספת, נחשים, עקרבים, עכברים, ג'וקים ואם אתה גר בכרמל, אתה מקבל כבונוב חזירים בגינה. לא כאלה נחמדים וורודים. אלא חזירי בר רעבים ועצבניים, אפורים ועם ניבים שיכולים להטיס אותך לשמיים עם צרחות כאב. שלך. לא שלו.
כיום אני גר בשני מקומות (כמו פרספונה או יאסר ערפת בזמנו, כדי שלא יחסלו אותו) אחד מהם בקומה 18, במגדל. בזים נוחתים מדי פעם על החלון בחוץ. בחדר השינה. קיר מסך ענקי. טוב. זה האזור הכי גבוה בגוש דן. ניסיתי לצלם אותם. אבל הם לא מתמסרים בקלות. את בטח היית מצליחה.
היה לי פעם אחד שנכנס לחדר האמבטיה והתבונן בעצמו במראה. זה היה אחד הדברים המרשימים שראיתי בחיי.
כתבתי שיר עליו. לא הייתה לי ברירה. והוא לאות תודה. התאבד. כמה חודשים אחרי הסתבך בחוט וילון בבית של צפר שבא לאסוף אותו מהבית שלי. שהיה דווקא אז רק בקומה שלישית, אבל מול מצפה כוכבים.
אין גבול לאושר.
אין גבול לעצב.
והעיקר שכחתי
את הצילומים היפים-מורכבים כתמיד.
את הבובות הממוכנות. זכר ונקבה ברא אוםתם …
את עמוד החשמל המחייך.
את מלאו אסמנו בר … שבע השנים השמנות …אושר עד הוא חיטה, שעורה ולחם
ואת החלון שמישהו פרץ והוסיף לו חלק תחתון וסירג אותו מהמסד עד הטפחות.