בננות - בלוגים / / מחוץ לעיר
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

מחוץ לעיר

 

נדמה שמעולם לא היינו מחוץ לעיר כל כך. חמישה ימים לחוף הים ועשרים יום באלפים המושלגים מוחקים במח צר התפיסה שלי  כל זיכרון או תחושה מהעיר, מהר עד כדי אכזבה. פריז נדמת רחוקה כמו חלום, כמו קלישאה , כמו זיכרון עמום שיכול לעלות בכל מקום בעולם בכל רגע. אני כזו נמלה. תמיד הייתי נמלה. בזהירות מחושים ותפיסה המוגבלת למה שהרגליים מרגישות באותו הרגע. אין עבר, אין עתיד וכרגע פריז רחוקה.

מוזר שפריז יכולה להתקיים בנחת במקביל למקומות אחרים, שונים כל כך. למשל חוף הים האטלנטי בבריטני, קר, יפה ושליו. סירות בגדלים שונים ומשונים מאכלסות את המפרץ המפורץ של הכפר בו שהינו. פירות הים גדלים בו בנחת, במחזורים חוזרים של גאות ושפל אדירים. הים בא והולך כלעומת שבא פעמיים ביום. זו עובדה עולמית גורפת אך עדיין מקרוב היא מפליאה. לפעמים יש שם ים ולפעמים יש רק חוף.. אבל תמיד יש צדפות טריות עם כוס יין לבן ולימון עז מצח בדוכן הקטן בירידה אל הים. כאן שותים הרבה סיידר אלכוהולי קר ואוכלים מין קרפ כהה ונחמד מחיטה גסה בשם גלטה (כשם הסירה כמובן). תמיד יש בולנז'ר אחד לנחמה, פתוח בגאות ושפל משל עצמו. כמה שעות בבקר וכמה שעות אחר הצהריים ובאמצע הפסקת צהריים הגונה. בקשתי להזמין טראט תפוחים יפה לארוחת ערב שהוזמנו אליה. בוודאי ענתה לי המוכרת היפה אבל לא להיום. הטראט יהיה מוכן רק למחר. נדמה לי שאנחנו כבר לא בפריז לחשתי לשקית המוּלים הכבדה. 

שתי רכבות מהירות מאד מובילות חזרה מחוף הים אל פריז ומפריז אל האלפים. הנוף הופך לזויתי, משופע ורדיקלי למדי. כעת נדמה שאת נמצאת תמיד בירידה או בעליה אך לעולם לא במישור. אני מודה לאלים הטובים על השדרוג לרכב אוטומטי לכל תקופת ההשכרה. (גיר אוטומטי אינו דבר של מה בכך בחברות ההשכרה ולרוב מצריך הזמנה מיוחדת מראש, דבר בלתי אפשרי כמובן בעבור נמלה). הכבישים צרים כל כך וחדים כל כך שפלא בעיני איך יעבור אי פעם רכב במסלול הנגדי. אני מתנחמת בדלילות האוכלוסיה היחסית באזור זה של צרפת. מה בעצם הסבירות שיבוא מולי רכב?  ומוסיפה מלמולי שמע ישראל וברכת הדרך, מה שאני זוכרת מתוכה. בדיוק שנדמה שאין גשר צר מזה, מופיע תמרור המזהיר מהיצרות בקטע הכביש הבא : גשר צר מאד. אי אפשר שלא לצחקק .

נראה שלתושבי ההרים מנטליות משלהם. אדיבות מאד לא פריזאית בכביש. בין אם אתה בעליה ובין אם אתה בירידה, זכות הקדימה מלווה בנפנוף ידיים וניתנת בשמחה וברוחב לב. הכפרים קטנים ופזורים באומץ על המורדות התלולים. כעת הבולנג'ר, הפרומז'ר וחנות היינות מצויים כולם רק למטה בעמק ומצריכים תכנון ונסיעה. אבל בכל כפר קטן  שכזה יש לפחות מסעדה קטנה אחת המגישה פלטה של גבינות הרים (דגש על גבינת תום) ,נקניקים מלוחים ויין מקומי של האלפים (RHON ALPS). יין קל ומתקתק וחסר יומרות. אבל יותר מהאוכל והיין כאן מתקיימת ממלכת מאה גוונים של ירוק. החל בירוק זרחני כמעט לדשא באחו, דרך ירוק קרמיט לכל הצמחים החד שנתיים, ירוק כהה יותר לעלים של האלונים הותיקים והאורנים האלפינים. סמוך לנחל צללים רבים והירוק הופך לשחור כמעט. ובמים הצלולים האלה עומדים בדממה טריטונים. בגוף הזעיר עדין הזה, בעור השקוף הנושם, בזימים המוזרים שלהם, החיצוניים.

רק אחרי כמה ימים בהרים העין מתרגלת לנוף המשונן והלב מגלה לאיטו את המיקרוקוסמוס האמתי של הדברים.  בתוך הירוק הגדול מסתתרים הרבה אדומים קטנים. דובדבנים יפים בשלישיות, תותי בר זעירים ומתוקים, שיחי פטל בר שעיר וגבשושי וחמוציות כמו אשכולות פעמונים גמדיים. כאן הקיץ קצר והמלאכה מרובה. לכן גם אין סוף לחיפושיות, לציקדות, לפרפרים ולצרצרים. אי אפשר לסגור את דלת הרכב בלי שיתלווה לפחות שותף זעיר אחד לנסיעה. כאן ממלכת החיים. הבנות מאמצות כל אחת אסקרגו מחמד משלה. את הבֶּרָלֶה הזה לא אוכלים אמא, אומרת הגדולה בחצי נזיפה חצי אזהרה. אין לי מה לענות לה בבושתי. כאן זה אומנם לא פריז אני חושבת לעצמי אבל זו עדיין צרפת, בתי.

מי שלא נזהר בדרכיו באלפים, עלול למצוא עצמו בקלות במדינות שכנות. פניה נמהרת אחת בכביש והנה את באה בשעריה של אטליה או שוויץ (היא קונפדרציה הלווטיה (CH) בלוחית הרישוי, אם אי פעם תקלעי לשאלה במונית הכסף). מדינה מרגיזה לכל הדעות השוויץ הזו. יפה קרה ויקרה בצורה שערורייתית. עם מטבע משל עצמה ואלפים מושלגים כל השנה ושוויצרים גבוהים מדי ותכולי עיניים מדי. בקנטון (כך קרוי כל אזור) של ז'נבה עוד מדברים צרפתית , לנחמה. אם בצרפת מתגאים במאתיים וחמישים סוגים רשמיים של גבינה שהרי בשוויץ לכל כפר הגבינה האופיינית שלו. רגשות נחיתות צרפתים קלים מתעוררים בשהייה אצל המדינה השכנה. איך אפשר להמשיך לקנא בשקט בצרפתים כשאתה בשוויץ לעזאזל. מה הם חושבים לעצמם עם המיחזור המושלם שלהם, עם כמויות המים הבלתי נתפסות והאויר הצח עד כדי דכאון? ליצן רחוב מכופף בלונים לילדים שבאמת לובשים מכנסי זמש חומים ושלייקס במקום חגורה. הבנות עטות עליו כמוצאות שלל רב ומבקשות בצרפתית טהורה דברים משונים. אני מבקשת לתת לו כמה מטבעות אבל הוא מסרב בנימוס. משלמים לו היטב מטעם העירייה הוא עונה. אני משתנקת לרגע. בחיי, כמה שפריז רחוקה. האומנם ההומלסים עדיין רובצים על מדרכותיה המטונפות של העיר? האומנם האויר עודו מפויח? האם עדיין דורסים אותך בלא משים בכניסה אל המטרו? האמנם פריז עדיין מתקיימת בסח?

 

תגובה אחת

  1. תודה גדולה על התאורים והתמונות הנפלאים.
    שבת טובה לך מאיה

    עפרה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג