בננות - בלוגים / / ספק סתיו
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

ספק סתיו

הלא יאמן קרה. הטמפרטורות יורדות ובבקר נעשה קריר ממש. עננים סמיכים, לבנים, בעלי כוונה, משייטים בשמיים, משרים אור אפור ורך ( אד של זיכרון מהעיר היפה, הרחוקה שנות אור). הקיץ גוסס, משתרע למלוא גופו על המדרכה בין פירות האזדרכת. מותו הקרב ובא, מות ענקים, מפליא אותי  כל פעם מחדש. הקיץ כאן ארוך כל כך וחסר רחמים שנראה שלא יסתיים לעולם. מרדף הזיעה, עור השוקיים הנצרב בהליכה, סבל העמידה ברמזור, שלטון המזגנים, החום, העצבים הכרוכים סביב בכל פעולה, כל זה הולך סוף כל סוף להסתיים. לא רגע אחד מוקדם מדי.

אני עדיין מקפידה למלא את קערת המים עבור החתולים. להשקות את עציץ הפיטונייה הניחר שקבלתי בירושה. נראה שהוא מתגעגע מאד לבעליו הקודמים וגם ההשקייה המסורה שלי לא מחזקת את רוחו. בעליו כבר מזמן בארצות הקור. מטלאים מעיליהם, מכינים תפוחי אדמה. כאן בגינות בין הבניינים צצות סוכות.אני חושבת איך  מחירי הנדלן בעיר האמירו כל כך שלא אתפלא אם אחת הסוכות תוצא להשכרה. אני כבר רואה בעיניי רוחי את המודעה : מציאה אמיתית!!! ארבעה כיווני אויר ויציאה חופשית אל החצר!!! דירה בעלת אופי ירוק!!! Open space למביני עניין!!!  תמיד המון סימני קריאה. תמיד איזה ביטוי באנגלית שמוסיף כובד ראש או סגנון מעוצב. גם הם מסימני הישראליות המובהקים.

באחד החגים אנחנו נמלטים אל חברים בצפון. הנסיעה הארוכה ביותר נדמית פתאום קצרה כל כך. אי אפשר להרחיק כאן באמת. אין לאן. גוש דן מתחלף בשרון, עמק חפר ואחריו גליל, בהרף הנשימה, בחילוף שיר אחד ברדיו. לאורך הדרך חצבים אמיצים, לבנים, רעננים במידה לא סבירה על רקע הנוף העייף. הדהוי מאבק. פעם הם היו אסוציאציה לסתיו והיום, משום מה, הם תזכורת לבתי קברות נטושים ובכלל פרח אֵבל. בצפון הרחוק מחכים לנו חברים טובים בביתם רחב הידיים, נטוע בלב שלווה חקלאית. טוב רעש הטרקטור מרעש האוטובוס. טובות פעיות העזים הרעבות על צפצוף חרש של  מכוניות בפקק או במאבק על פיסת חנייה. זה לא הגיוני, הצפיפות של העיר הגדולה, יוקר המחייה שלה, הרעש. ובכל זאת אני שמחה לשוב אליה.


בכניסה אל הבית מחכה קערת המים הריקה. להרף עין אני רואה גוזל של ציפור יפה בתעופה. לגוזל נוצות שחורות עם חוטי זהב  בהירים באברות הכנף. כנראה מין שחורף כאן וגם אותו איני מזהה. תעופת הגוזל עקומה, ראשונית. הוא מתנגש בעמוד הבניין ונופל בחוסר חן אל הגינה. לפני שאני מספיקה לעכל, חתול גדול שועט אליו, עליו. מנסה לצוד. אני מזדעקת אל הפינה בה ארעה הנפילה, מוכנה להניס את החתול. מגיעה מאוחר מדי. החתול כבר שם, כל חושיו ערים. הגוזל הקטן, החכם, כבר מילט עצמו משם. המריא והרחיק בתעופת בהלה. מחוץ לחצר, מעבר לבית, נעלם בפינה. כמה מזל צריך. אני חוזרת למלא את קערת המים בלב כבד. ברגשות חצויים. אפילו זה, הדבר הקטן, שחשבתי למעשה פעוט של חסד ,אינו משולל ספק.

 

 

 

 

תגובה אחת

  1. שמעון מרמלשטיין

    מעניין המסע שלך, מאיה, מארצות הקור אל ארצות החום. ממש כמו הציפורים הנודדות.
    התמונות שאת מצלמת יפיפיות. הבת הקטנה שלי נסעה לברלין. בשבוע שעבר עם האחייניות שלה. קנינו לה עדשת צילום ב-2500 ש"ח. הנסיכה והעדשה. אולי היא תהיה צלמת יום אחד. אולי תהיה הנסיכה. בעצם היא כבר נסיכה.

    התצלום הראשון שלך הוא עירוני.
    כניסה צדדית וכניסה קדמית. (בסגנון הבינלאומי, הקודם לו – הבאהאוס- , הכניסות היו תמיד מהצד ) לבית מגורים בסגנון שנות החמישים. רייך 5. אולי חביבה רייך. הצנחנית עם חנה. חנה סנש. אולי רק רייך.
    הכלב המצויר על גדר אבן . לא הולך לשום מקום. בלוקים של צמנט דקורטיבי. מעליו גינון מטופח. רואים שלמישהו איכפת. הקצה של הטויוטה משמאל. המרווח הכחול לבן הנדיר. תיכף מישהו יתנפל עליו. חנייה זה מצרך נדיר. עוד מעט במקום סוכה יגורו בחנייה. כחול לבן. כוכבים למעלה. הרגליים על הכביש. מישהו יום אחד הציע לי מאתיים ש"ח, בנחלת בנימין באחר הצהריים של יום שישי. רק שאזיז את האוטו. עוד קצת והוא היה מעלה את המחיר. אין מחיר לחופש. אין גם מחיר ללא לזוז מהמקום.
    בתצלום התחתון גוף תאורה. עם לבבות אדומים וצלליות שחורים. ילדים קטנים מסתכלים ונרדמים.
    עוד שעה. יגיע נהג מונית. יקח אותי לשדה התעופה. ל-15 מעלות מקסימום ושמונה מינימום. לברוח מהלחות. מהחום. ממצוקת החנייה. מעודף האפשרויות. אל מפגש הנהרות המיין והריין.
    בתחזית בגוגל. דיברו על מעט גשם. עננות ממוצעת וערפל. בערפל לורליי חוגגת ולוקחת אל המעמקים את השטים על הנהר.

    הסטיכס. האכרון. נמצאים כמעט בכל מקום . לפעמים זה יכול היות גם ערוץ יבש. חפיר או חוט אספלט. צריך רק לכוון את העדשה ולהבחין.
    לפני שלוש שעות דודו פישר והגבעתרון. סיימו לתת הופעה בפארק בגבעתיים. לרגלי מגדל המגורים הגבוה. תמיד מקימים אוהל כזה להתלבש. שלחתי את הראשון שראיתי מאחורי הגדר שיביא לי את האימא של ברזק. היא שרה. בת שמונים. הבן שלה היה איתי במילואים. איזה איש. מלוחמי אנטבה. היא סיפרה לי שיש לו כבר חמישה ילדים וגם חוות דגים בארץ ובאפריקה. תמסרי לו ד"ש, אמרתי לה. הוא האיש שתמיד טוב להיות לצידו במלחמה. אחר כך ראיתי שהאיש ששלחתי לחפש אותה. זה דודו פישר בעצמו. בת הזוג שלי התפלצה.
    גם שבועיים לפני. אחרי שכנסיית השכל גמרו לדפוק הופעה בפארק (בגבעתיים הכול חינם. לא צריך קיסריה, לא צריך את שוני. יורדים מהמגדל לדשא ושומעים.) נתתי להם ציון גבוה. הם הסמיקו. אפילו בחושך אפשר היה לראות. כמה הם מרוצים שאני אומר להם שהיו גדולים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג