חיים באר עגנון (ואני)

אתמול נסתיים (כמה חבל, מהר מדי) הקורס שנתן חיים באר ב"בינ"ה" על עגנון.

 הקורס היה לא פחות מנפלא. למדתי בעבר את עגנון בתיכון ובאוניברסיטה אצל פרופ' מנחם פרי בקורס על הסיפור הקצר אך כעת מתברר לי כמה מעט למדתי (זאת למרות שהניתוחים שמנחם פרי העניק לעגנון  היו  נהדרים  ומעוררי מחשבה).  הודות לקורס הנוכחי  זכיתי להכיר (ולהוקיר)  באמת את עגנון . חיים באר נתן מופע מבריק, הן בצורה בה הקריא חלקים מן הסיפורים, והן בניתוחים מעוררי ההשתאות של הטקסטים. כמה רב המרחק בין הקריאה העצמית (והדלה להכאיב)  שלי בבית , ובין הקריאה בשיעור. תוך כדי הקראתו של באר את הטקסטים הלכו דברים ונתבהרו ונזדהרו, קיבלו פרשנות  ופנים חדשות. הניתוחים שנתן  הם שילוב של מחקרים שנעשו על עגנון  ובאר שולט בהם להפליא, ושל פרשנות שהיא לגמרי "בארית". למדתי שאצל עגנון  כל מילה שקולה, ובכל שורה יש לפחות הרמז אחד לספרות התורנית – חז"ל, תלמוד, קבלה, שו"ת או פשוט מקרא, והכול ביחד מתוזמר ומדוייק ולגמרי יחיד במינו. עגנוני!!

בין ובתוך הניתוחים הספרותיים סיפר באר על הביוגרפיה של עגנון, על אופיו , על דרכי התנהלותו  הזולת (בלשון המעטה הייתי אומרת שהוא לא ממש חס עליו), וחוץ מזה – אנקדוטות משעשעות  על המשפחה של באר , על ילדיו והוריו, ההווי של ילדותו הירושלמית כפי שהיא מוכרת מספריו, חבריו הסופרים, בית הכנסת שלו, המון אמירות באידיש שלמרות שאני לא מבינה אף מילה הצחיקו אותי נורא. יש לו את התכונה הנפלאה והנדירה כל כך של הומור עצמי , מין הקטנה של העצמי, אבל תמיד בקריצה של "כאילו" הקטנה עצמית.  

לא יכולתי גם שלא להתרשם מן הקהל (הרב) שהתאסף פעם בשבועיים לשמוע את השיעור. רבים מן האנשים מכירים את עגנון לפניי ולפנים, אך לא רק את הפשט העגנוני, אלא גם את אותו "ארון ספרים יהודי", המעיין ממנו שואבת כתיבתו של עגנון את חיותה. בכל שיעור נערכו שיחות נהדרות בין באר לאנשים מן הקהל להנאתי  המרובה.

עגנון נפלא. אין כמוהו. אני לא חושבת שהיום נכתבים בארץ ואולי בעולם כולו ספרים רבים (אם בכלל) המגיעים לעומקים שכאלו. בכל מקרה בשנים הארוכות שבהם אני מערה אל קרבי ספרים ללא סוף לא  זכורים לי  רבים שישוו לעגנון (מה שלא מנע ממני לאהוב ולהינות ולאמץ אל לבי המון ספרים).

שיאו (וסופו)  של השיעור (והקורס)  היה מכתב שהקריא באר אותו כתב דוד אבידן (המוכשר להפליא כשלעצמו) לעגנון בעקבות הסיפור אותו למדנו אתמול: "לאחר הסעודה". זהו סיפור מדהים של עגנון העוסק בחוויותיו של אדם גווע, ובו צופה עגנון במותו שלו (אך לא רק בכך עוסק הסיפור). סיפור יוצא דופן מכל בחינה. דוד אבידן קלט את הייחודיות של הסיפור ובמכתבו לעגנון הוא מנתח אותו להפליא , ומאיר (ומעיר) כמה וכמה  נקודות מפליאות  למדי שהוא זיהה בסיפור זה.בהתחשב בכך שלאבידן לא היתה השכלה תורנית רחבה (אם בכלל) הוא קלט את הסיפור ואת  הדקויות שבו באורח מעורר הערצה.

 כשכתב עגנון סיפור זה עמד מול עיניו ספר בשם "מעבר יבוק" לאהרון ברכיה בן משה מודנה (1626), ספר העוסק במנהגים הסובבים את המיתה, הווידוי והתפילות לפני המוות, וכן במעבר בין העולם הזה והעולם העליון המתרחש במיתה. מספר זה נטל עגנון את הסמל העיקרי בסיפורו – הסולם העשוי בצורת האות ואו.

מצאתי באינטרנט מספר שורות עליו:

לאחר הסעודה" הוא מן המסתוריים שבסיפורי עגנון. זהו סיפור על יציאה ממקום, על יציאה מן הקיום. לא הנדודים ה"אופקיים" של "הכנסת כלה", אלא מסע אנכי, מלמטה למעלה; מסע על אות. "הסעודה הגדולה הגיעה לסופה", מתחיל הסיפור. המספר יוצא מהיכל הסעודה ונתקל בבניין ישן, המטיל צל על "בית הסעודה". אבל הבניין הזה מתגלה כאדריכלות מוזרה, מין מגדל שצורתו האות ו'. המספר מתחיל לטפס על המגדל הזה. מה מתרחש כאן? למען האמת, כל ההתרחשות היא "דבר שאין לו מלים", והטיפוס על האות הוא גם יציאה מתחומן של האותיות ושל הלשון. "סכנה גדולה היא לבריה שאין לה כנפיים כשהיא נתונה פתאום באוויר", הוא אומר בהגיעו למעלה. "מה ראיתי שם ומה לא ראיתי שם? מקצת ממה שראיתי רשאי אני לספּר".[21] יש בסיפור מאוחר זה משום ביטוי מזוקק לעמדת הסופר העומד יחידי מול כוחות טמירים, עמדה שבאה לידי ביטוי כבר בשירי הנעורים הראשונים שלו... כשמגעת שעתו של אדם למות מֵסֵב פניו אל הקיר, רואה הוא בבוּאה של מעשיו על הקיר והוא נבעת ומת".

הסיפר פורסם לראשונה בשנת 1963, והיה אחד מן הטקסטים האחרונים שפרסם עגנון,  בשנית פורסם הסיפור  בשבוע בו נפטר עגנון בפברואר 1970 במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".

לקראת הקיץ הקרוב סימנתי לעצמי מספר טקסטים כדי  להשלים את פערי עגנון שצברתי ואני לא מוחלת לעצמי על כך : "שירה", "תמול שלשום" אורח נטה ללון", יצירות שבאר הזכיר מספר פעמים  במהלך הקורס.

תוך כדי כתיבת כל זה אני חושבת על עוד משהוא: התרגום של עגנון לשפות נוספות. עגנון זכה כידוע בשנת  1966 בפרס נובל לספרות, ובעקבות כך אין ספק שספריו תורגמו לשפות נוספות. אני תוהה איך  נראה (ונקרא) תרגום של עגנון לשפה כלשהיא. העברית היא חלק מהותי מן היצירה, היא לגמרי לא רק הכלי דרכו מועברת העלילה. עגנון מלהטט בעברית,  נובר ברבדים של העברית, כמעט כתבתי: כותב על העברית, ואין לדעתי שום דרך לטרנספר את הדבר הזה לכל שפה אחרת. מצאתי מאמר שפרופ' חיים רבין כתב בדיוק על סוגיה זו. הוא קרא למאמרו: "הערות בלשניות של תרגום דברי ש"י עגנון ללועזית".מאמר זה פורסם ב: יובל שי; מאמרים לכבוד שמואל יוסף עגנון בהגיעו לשיבה, ביום ט באב תשי"ח. ערוך בידי ברוך קורצווייל. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשיח . לא קראתי (עדיין) את המאמר אך לדעתי הבעיות בתרגום של עגנון אינן רק בלשניות – מדובר  ברוח הדברים שהיא רוחה של השפה העברית, ואי אפשר להפריד במקרה זה בין ה"מה" ובין ה"איך".  אשרינו אם כך שזכינו להיות חלק מאותו מיעוט של דוברי שפת עבר, ובזכות כך  נפלה לנו  הזכות לקריאת עגנון במקור.

את תחושת ה"חבל שזה נגמר" חשו מלבדי  גם רבים אחרים. בתחילת השיעור אתמול ביקשו ממנו  "מכורים" אחדים להמשיך בקורס זה גם שנה הבאה, אך בדרכו המקסימה ומלאת החן הוא דחה את הבקשה "למרות שאני מאוד אוהב את עגנון, ומאוד אוהב אתכם, ומאוד אוהב ללמד אתכם עגנון". הסיבה היא שבשנה הבאה מתכוון באר לקחת שנת שבתון, למצוא מקום מתאים באירופה ולהקדיש עצמו לכתיבת ספר חדש. יש לי תחושה שהספר כבר כתוב (בחלקו לפחות),  אולי רק בראשו, וכן שיהיה לו קשר לקבלה, זאת משום שהוא ציין שלאחרונה הוא שקוע בקריאה מסיבית של כתבים קבליים וחסידיים. אני מאוד מקווה שתוכניתו אכן תעלה יפה וכל חובבי הספרות העברית בכלל, וחיים באר בפרט יזכו  ליצירה בארית חדשה.