בננות - בלוגים / / יאיר קדר לוקח את יונה וולך מן העננים
כתיבה תמה
  • ורד רובין

    אשתו של צורי. אמא של עמיר ניב יפעת.  אוהבת את ארבעתם אהבת נפש.  קוראת וכותבת מכיתה ב' ועד בכלל ללא הרף. לפרנסתה (ולגודל אושרה) עובדת כספרנית/מידענית במכללת בית ברל למעלה מעשרים שנה.

יאיר קדר לוקח את יונה וולך מן העננים

יאיר קדר לוקח את יונה וולך מן העננים (על סרטו של יאיר קדר :"7 הסלילים של יונה וולך")

 

בשנת 1978הייתי בת שבע- עשרה וליבי הלך בי שבי אחרי האישה שדובה גריזילית גידלה אותה. מאז  אהבתי את יונה וולך, ואתמול, באולם הממוזג מדי של הסינמטק התל-אביבי הבנתי שגם יאיר קדר, וגם מאיר ויזלטיר, וגם פרופ' מנחם פרי, וגם עפרה צימבליסטה, וגם עזה צבי (אשר מתה במהלך עריכת סרט זה), וגם הלית ישורון (שאהבתה ליונה מסובכת), וגם פרופ' נסים קלדרון (שעיניו נצצו אלי מן המסך כאשר דיבר עליה), וגם ג'ורג' אהובה הצעיר, וגם מאיר שלו הצעיר לא פחות, וגם יגאל סרנה  וגם תמר חברתי,  ועשרות האנשים היושבים סביבי וצופים בסרט – כולם אהבו את האישה שדובה גריזילית גידלה אותה.

לא צריך להיות פסיכולוג קליני, ולא משורר גאון כיונה כדי  להבין למה כל אנשים הללו אהבו אותה : היא היתה מה שכולנו היינו רוצים להיות אבל לא היינו. המון סיבות ממש טובות היו לנו לכך:  כשרון השירה הדלוח שלנו, הפחד ללכת לאיבוד (לעצמנו ולאחרים), הנכונות להתפשר עם העולם מדי בוקר, פחדנו מטירוף, ממטורפים, מבתי מטורפים מרופאים פסיכיאטריים ומתרופותיהם המפוקפקות.  ויונה שלא היו לה את כל הסיבות הנפלאות הללו היתה גם  יפת תואר עד כאב וגאיונה וסקסית, משייטת מעדנות מעל כולנו הצופים בה כעת עשרים ושבע שנים לאחר מותה, צופים בלב נחמץ בשיערה הארוך וברגליה ובפניה גבוהות הלחיים ויפות ההבעה. וגם בעיניה אנחנו צופים.

 האהבה שאנשים כה רבים  רחשו לה נותרה בגדר נעלם עבורה. אני חושבת לעצמי שהיא הייתה (קצת) יותר מאושרת, או אולי (קצת) פחות אומללה (בחייה ובעיקר במותה)  לו ידעה את דבר אהבתינו. אין צורך להסתבך מדי  בביוגרפיה שלה כדי להבין  למה היא הייתה כל כך בודדה. (והבדידות שלה מרחפת על פני הסרט/ועל פני התהום שהיא הייתה). היא חיפשה את אביה המת בכל המקומות הלא-נכונים, זאת משום שלמרבית הצער לא קיימים מקומות נכונים לחפש  בהם אב שמת לפעוטה בת ארבע.

 ילדה בת ארבע מכפר-אונו הנידח והפרובנציאלי עד אימה בשנות הארבעים  של המאה הקודמת הגדלה ללא אבא נדונה ללא ספק לחיים מאוד בודדים.

 בראשי שורפות התמונות מכמירות הלב של יונה הגוועת לאיטה, בשלווה לא מוסברת (סוף סוף שלווה) בביתן 39 א בתל-השומר. אז אולי עוד לא היה הוספיס, אבל  אולי זה לא ממש חבל. כך היא זכתה ללטיפות ידיהן של אותן אחיות  שניסיונן עם הנוטים למות, ותבונת לבן הביאו אותן לדעת מהו אותו דבר לו  היתה  זקוקה יותר מכל ברגעיה האחרונים עלי אדמות:  לטיפות חמות של ידיהן  שכולן נתינה והן חפות מכל  לקיחה, ושום דבר מעבר לכך: לא תרופה, לא ל.ס.ד, לא שיר, לא את קולו המתוק של אלוהים,ובטח שלא סקס אחר.

 נסעתי הביתה (חצי שעה מתל-אביב אך למען האמת שנות אור)  ובראשי קולה הממלא את האולם של קרולינה שרה יונה וולך, ובמין דיסוננס לקול החזק ומלא הבריאות – פניה המיוסרות כפני קדושה מעונה (כמעט אמרתי פני מדונה ) של יונה בתמונות המטושטשות מעט  (אך אולי בכך יופיין?!) שצילמה חברתה (שמה אסתר?) בבית החולים, במיטת מותה.

היו המון דברים בסרט שעוררו בי מחשבה : (הלית ישורון: מה היא באמת חושבת?! ואיזה פער עצום בין מה שפיה ומה שעיניה), ועוד לאקונות שעוררו בי תמיהות (היא כמהה לילד – למה לא מדברים על הדבר החשוב נורא הזה?!, ומה עלה בגורלו של אותו יובל עליו היא אומרת ש"איתו  אני מתחילה להבין באמת מהי אהבה"?!)

אבל אני לא רוצה למנות עכשיו לא את אלו ולא את אלו. את הסרט הזה צריך לראות ולשמוע, ופחות לקרוא עליו מילים טובות ככל שיהיו.

 

אני מוצאת את עצמי מעודדת מעצם יצירתו של סרט מסוג זה היום בישראל. זהו אירוע נדיר.

תודה ליאיר קדר, ולכל אחד ואחד מן האנשים המוכשרים שאת שמם לא הספקתי לקרוא (למה הטריילר בסופי הסרטים רץ מהר כל כך?!) שרקמו איתו לאט ובסבלנות אין-סופית את התכריך היפה להלל ליונה וולך.

 

2 תגובות

  1. רשימה יפה ורגישה ורד תודה על ההמלצה
    ואין כמו התמונה שצרפת כדי לבטא אותה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לורד רובין