בננות - בלוגים / / על ספר שיריו של פיני רבנו – "בסוף כל השירים באים אל האוזן למות"
שירים מזוית העין
  • שמעון רוזנברג

    יליד  1952 פולין, דור שני לשואה. שנת עליה 1957, נשוי+2 . מתגורר בתל אביב. השכלה - תואר שני  - מדע מדינה. תואר ראשון - תולדות המזה"ת החדש והיסטוריה של א"י. גמלאי . פרסם שירה מ-2007, בכתבי העת: "מטעם", "מטען", "עיתון 77"' "משיב הרוח" "מאזניים", בכתבי עת מקוונים ובאתרי אינטרנט. ספר שירה ראשון - "שירים מזווית העין" בהוצאת "גוונים", 2011 ספר שירה שני - "כל הדרכים מובילות אל עצמן" בהוצאת "פרדס", 2016 עורך כתב עת מקוון -"נתיבים" (בצוותא עם המשוררת נעמה ארז).

על ספר שיריו של פיני רבנו – "בסוף כל השירים באים אל האוזן למות"

http://nativ-aher.com/%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%95-3/

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015

סגנון, מבנה ומסגרת כוללת כמסר רעיוני 

שיריו של פיני נעים מן האישי אל הכללי ובחזרה, החל מעיסוק בנפשו של המשורר וכאביה, דרך יחסיו עם הזולת ומושא אהבתו, וכלה בסוגיות חברתיות ותרבותיות ואף פוליטיות כבדות משקל. הספר משופע בשירים (כ-90) וברעיונות מורכבים, ומאחר שכל שיר יחיד מחייב התעמקות הם יוצרים מכלול קשה לעיכול (וברי כי לא נוכל אלא לגעת בקצה קצהו של עושר זה). ראוי לציין,  כי לכך מוסיפה העובדה שאין בספר חלוקה, שיש בה להקל, לשערים ולנושאים נפרדים. במקביל קיימת תחושה שהשירים נעים במעגלים תמטיים, במחזוריות ללא סוף. אפשר להסיק מכך מסקנה חבויה, נרמזת, בדבר חוסר תכלה קיומי, איזה מבוי סתום וחוסר אפשרות להשיב דברים לקדמותם, או שיש בזה רק כדי להצביע, כי כך דרכו של העולם. עוד משותף ובולט במרבית השירים יסוד פילוסופי, הנראה לעין בלתי מזוינת כמטיל צל דומיננטי – לכאורה – על היסוד הרגשי, אך זה מתגלה בכל כוחו ומורכבותו לאחר חפירה ועיון נוסף.

בשירים ניכרים צמצום והידוק, דחיסות והפשטה, המסתירים (ואולי בולמים) ביטויי השתפכות רגשית. התוצאה היא שירה מאוזנת ושקולה היטב, שבה לכל מילה יש מקום ומשמעות. אין בכך כדי לומר ששיריו נעדרי אמצעים אמנותיים: מטפורות, דימויים, מראות ויזואליים, בהם כמה סוריאליסטיים-חלומיים ובעלי גוון מיסטי. ההידוק אינו יסוד חדש בשיריו של רבנו, וקיומו הקבוע כמו מבקש להצהיר, כי כך יש לכתוב שירה, שזו מתבקשת להיות תכונת יסוד בשירה.

ההידוק ניכר באופן בו המשורר מבקש למצות עד תומו כל נושא, שתחילתו מצויה כבר בכותרת המהווה למעשה השורה הפותחת במרבית שירי הספר. בדרך זו הכותרת הופכת לאבן הראשה המחזיקה עליה את השיר, ומקבלת בדרך כלל ערך כפול – לא רק כחלק "שגרתי" של שיר אלא גם כאמירה רבת משמעות החורגת משורות פתיחה רגילות, קרי הכותרת – פתיחת השיר הופכת לתמה חשובה בשיר ולעתים מתמצתת בתוכה את עיקר כוונת השיר. גישה זו משתלבת היטב ב"תורת התמצות" של המשורר.

אפשר להדגים תכונה זו בשירים רבים, אך דומה ששירו "זה רגע קשה" (עמ' 9) מיטיב לבטא זאת. לא זו בלבד שהרגע הקשה הוא תמציתו של הרעיון כולו, והשיר נסב סביב משמעותו ובנייתו של רגע זה, אלא שאם תחליפו את המילה "רגע" במילה "שיר", יתגלה בפניכם  טבעו של השיר הנכון, שיר שהוא רגע המתמצת ומרכז את כל הרגעים, הארועים, החוויות, המחשבות, הרגשות  שחוויתם. אין דרך אחרת להביע את כל רגעיכם אלה בשיר אחד שלם, שהוא עולם ומלואו, אלא על ידי דחיסה זו. ואפילו היו כל רגעיכם רכים, אין מנוס מצמצום ודחיסה לרגע אחד. התוצאה תהיה רעיון מורכב העשוי ממעט מילים האומרות הרבה.

זה רגע קשה

שאסף רגעים רכים רבים

ודחס אותם לרגע אחד קשה

שאין עוד לרככו.

קח אותו.

מעתה ועד עולם

הוא יהא

הרגע הקשה שלך

לעתים קרובות קיימת בשירה תחושה שהמשורר מבצע קידוח עומק, חופר לתוך מושג המשמש ציר מרכזי. הרעיון מובע לעתים במילה אחת מרכזית השבה וחוזרת (כמו המילה רגע בשיר דלעיל), מתוך רצון לחזור ולבחון את משמעותה ולבנות – או לפרק והבין את הפוטנציאל המצוי בה, נדבך אחר נדבך. דומה הדבר למי ששואל את עצמו, או דמות בלתי מזוהה, בגוף שני, ייתכן הקורא עצמו: "למה אני/אתה מתכוון?" מטרת התשובה היא לעורר שאלה חדשה, לענות עליה, וכך ושוב ושוב, עד הגעה לשורש העניין. יש בכך כדי להזכיר את תהליך ה"שקלא וטריא", או את הפלפול התלמודי, שמטרתו לכסות ולהבין את העניין מכל כיווניו. מזכיר הדבר גם שיטה שנוקט בה מטפל, פסיכולוג, כדי לגרום למטופל לחשוף כוונות נסתרות, איזה סוד תת מודע המסתתר מאחורי הרובד הגלוי, לאתר ולזהות מעמקי נפש, או להגיע לשורש הבעיה של מערכת יחסים בין-אישית, להבינם ולפרקם מכאבם. במספר שירים הדובר פונה אל הנמען באופן המזכיר "מהפנט", בלשון ציווי, בולט למשל בשיר פתח את הדלת (עמ' 64):

פתח את הדלת

והכנס אל הפנים הראשון, הרגל את רגלך להכנס ואז

צעד צעדים מדודים ופתח בידך את הדלת השניה

והכנס אל הפנים השני ומשם ללא מורא הכנס אל

הדלת השלישית ומשם במהירות אל הדלת הרביעית

ולחמישית וחדור פנימה לששית ולשביעית…

[….]לא תעצור עוד משם. היד לא

תרעד, הרגל לא תיסוג לאחור[….]

…פתח תמיד את הדלת הזו מולך ואת

זו שאחריה עד הידית האחרונה, עד תום המנעול.

 

הצהרה – הזהרה: "קודם שנמשיך"

"קֹדֶם שֶׁנַּמְשִׁיךְ

יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב לוֹמַר…."

ראוי לטעמי להתעכב בהרחבה על השיר הפותח את הספר במילים אלה, לא רק משום שהוא נועד לשמש כעין הקדמה לקורא, בטרם ימשיך ויצלול לתוך מבוכי הספר. אלא בעיקר משום חשיבותו של השיר ומשמעויותיו הנוספות. יש בו הודעה לקורא שאין בכוונת המשורר להטרידנו בזוטות או בדברים מוכרים ושגרתיים, ולכן בלעדי הקשבה אמיתית, בלעדי יושרה – "כשליבנו מתרחק מפינו" (קרי כשאין הפה והלב שווים) – אין טעם להמשיך בקריאת שירה, ומוטב לקורא שאינו מוכן שהשיר יחדור מעבר לאוזנו, שלא ימשיך כלל. על הקורא להיפתח, עליו להיות מוכן למסר, לרעיון הצפוי להגיע מיד. השיר אף מזהיר מפני דבר נורא – מה יקרה לנו, לאנושיותנו, בני האדם, אם "לבנו הופך מדבר"!

הפתיחה מעלה בזיכרון את שירו של נתן זך  הפותח במילים "רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני/ רוצה לומר דבר מה"… בשניהם הפתיחה כמעט טקסית. אמנם לשון הפתיחה של זך פונה במישרין אל המאזין בלשון כמו מתחננת (אנא) אך גם דורשת באסרטיביות תשומת לב והאזנה: "שקט בבקשה". פיני אינו מבקש שקט, וכמובן שאינו מתחנן בלשון "אנא", אלא מודיע וממשיך בהצהרה שהיא כמעט התניה, מאחר שלדידו היא חשובה ומן הסתם אוניברסלית ולא רק אישית, ובדומה לזך גם הוא מזהה את השינוי בתרבות בחברה, המאיים על השירה, שמקומה הולך ופוחת, ועל התרפקותה של החברה על העבר, אך ללא העומק והיסודות של אותה עת.

"…כשלבנו הופך מדבר….

ופינו מתרחק מליבנו

…ושר  שירים הולכים וקטנים

על פעם מזמן לפני המדבר

כשהיה פה פה

והיו עיניים והיו גבות".

ההנחה העולה מדברי, היא שמשורר אינו פונה רק לקוראי השירה, מי שספרו זה מצוי בידיהם, אלא לחברה בכלל, ומזהיר שהיא מאבדת את כושרה להקשיב בכלל, לא רק לשירה  (מוטיב שישוב ויבחן בשירו המשמש כותרת לספר כולו). מכאן שההצהרה וההזהרה היא בעלת משקל נבואי כמעט, בדבר אובדנה של הומניות. נראה גם שהזהרתו אינה מצטמצמת לחברה הישראלית, אלא המודרנית בכלל, מפני הפיכתה ל"ארץ" נטולת תוכן, ללא "בשר ודם" (ולב, פה, עיניים וגבות). זוהי הזהרה מפני ריקנות ו"הסתפקות" בתחליפים ההולכים וקטנים. חלק משירי ספרו ירמזו באשר לדרך הנכונה להירפא מריק זה, באמצעות עשייה ויצירה.

גישה זו מאמצת את שיטתו של ויקטור פרנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", הטוען כי השאיפה למשמעות והבנה של חיינו והעולם שבו אנו מצויים, היא הכוח שיכול לעזור לאדם להתמודד עם סבל ומצוקה הקשים ביותר. האדם המודרני איבד את תכלית קיומו, סובל מ"ריק קיומי", עקרות וחוסר משמעות, והדבר מתבטא בדיכאון, תוקפנות והתמכרות. הפתרון הוא מילויו מחדש של ריק פנימי זה, ומציאת משמעות לחייו בדברים שמחוצה לו, בהתכוונות וחתירה אליהם יגלה את הווייתו האנושית האמיתית, וימצא מרפא למרבית בעיותיו, גם הנפשיות. זוהי גישה אקזיסטנציאליסטית, לפיה העמדת משמעות ומטרה בפנינו תסייע לנו להתמודד עם קשיינו.

בשיר אחר, "אני רוצה לשיר בצבעי שמן" (עמ' 58), שנסקר בהרחבה בגיליון מס 2 של "נתיבים", מוצעת "אסטרטגיה" של תיקון. הפעם, השיר אינו נוקט רק בטכניקה של "פירוק" אלא גם  בו זמנית מרכיב תמונה שמחד ניתן להגדירה כאידילית, נשאפת, אך ובה בעת הדובר שב ומכיר במורכבות רבת הסתירות של עולמו, ובאפשרויות לטוב ולרע, של "המצב האנושי", שאינה מאפשרת שלמות, פתרון מלא ומרפא. לכן גם העולם המתואר בשיר אינו אוטופי. התיקון הוא חלקי ונקנה בייסורים. ייתכן כשההמתנה למזור ולגאולה אינה מסתיימת לעולם. וכך, אין בשירים הבטחה להתפוגגות של פחדים ובדידות, לא הבטחה לשמחה. כל האופציות נותרות פתוחות, ללא תכלה וסוף, כי "…הָעוֹלָם פָּתוּחַ, שֶׁתָּמִיד אֶפְשָׁר לִבְרֹחַ וְשֶׁבְּכָל סוֹף בָּעוֹלָם יֶשְׁנָהּ דֶּלֶת דַּקָּה כְּאֹפֶק הַנִּפְתַּחַת לַסּוֹף הַבָּא" (והשוו נא לרעיון הסיום בשיר "פתח את הדלת" שצוטט בהרחבה למעלה).

וכך, חלק משירי הספר, בייחוד הראשונים, המספרים את סבלו האישי של המשורר, בו זמנית יכולים להציע לאינדיבידואל אחר לנסות לאמץ אל לבו את ניסיונו וללמוד ככל האפשר מכאבו האישי, אולי לעשות כמוהו, ה"מבטל כל מה שקרה בי ומתחיל מחדש" (עמ' 15). אך הכאב ותהליך הריפוי האישי (כמו הקיבוצי), אינו קל ופשוט ואולי לעולם לא יסתיים. הוא מחייב סבלנות והדרגתיות. צעד אחר צעד. שלב של "כיבוי" והתרוקנות, לשם הטהרות, שאפשר למצאה בשיר "אני מבקש" (עמ' 6) ובשיר "עוד ריח פרח", בו הדובר רץ אל הטבע, כדי לברוח מלבו הממהר לשכוח, בריחה שיש בה יסוד מיסטי, כחיפוש אחרי פלא, בדומה לישוע ההולך על המים, ואף ביתר שאת – בריצה על המים, עד שיגיע אל הפורקן שמעניק הבכי (עמ 8). בשיר "אחר כך" (עמ' 93), ניתן ללמוד על עליות ומורדות, ועל מעברים נפשיים מקיצוניות אחת לשנייה, לפחות בתחילת הדרך, בטרם השיג איזה שהוא איזון פנימי, אודותיו הדובר מספר כי "כבר לא בכיתי וכבר לא צחקתי", כשגם מצב זה אינו אידיאלי, וטעון במידה של אדישות וניתוק רגשי.

כאמור ברור לדובר, שהקושי שלפניו עצום, גובל בבלתי אפשרי, כ"תפירה בחוט ומחט" של תקוה קרועה, לאחר "קריעה" של שעת אבל (עמ' 7). כאב עצום כרוך בביצוע האיחוי, אף רגעי ייאוש, המלווה בידיעה שאין ניסים, שאין אפשרות לקיום המשאלה להשיב את הגלגל לאחור, מאחר ש"אור שנפל לא יקום להיות אותו האור ("בלילה נפל האור לתהום", עמ 10). הבנה זו שבה וחוזרת בשיר האחרון בספר (איל הרוצה, עמ' 94), אך דומה שאינה נאמרת עוד רק בהיבט האישי, אלא מכוונת אל כולנו, ואל גורלנו ה"לאומי", הכרוך בעבותות עימות והרג ב"אויב":

"גם קרנו החדה ביותר לא תוכל

לכפות על האוויר לשוב"

אי היכולת להחזיר את הגלגל האישי לאחור נובעת לא רק מאסונו של הדובר אלא מאסון קולקטיבי. שאלמלא המלחמה ה"לאומית" לא היה נגרם גם אסונו האישי, ואסונם של אנשים נוספים כמותו. אלא שצרת רבים אינה נחמה ליחיד, גם לא השתתפות באבל, הכרה והבלטה ציבורית-לאומית של אבלו של הפרט, ואף לא, נניח, ריפוי לכאב קולקטיבי-לאומי. אלה אינם יכול להביא מזור לכאב פרטי, כנרמז בשירים כמו "כאב לאומי" (עמ' 84) ואף "אל תהא בין הרבים" (עמ' 81):

כאב לאומי

איני יכול להיות גאה

בכאב שלי…

הוא לא כאב מעולם באחרים

רק בי …

לכאלה לא מעניקים כתר

לא תעודה

ולא סיכה על דש הבגד

הייתי רוצה כאב מלך

כזה שקדים לו קידה בחוצות העיר

וחצוצרות מכריזות בגאוה על בואו.

כזה שמרגיש חשוב

ומוציא מילים מפיו

שכאבי אינו מרשה לעצמו…

הקריאה בספר, עשויה לגלות כי הפתרון האישי לריקנות יכול להיות רלבנטי גם בהיבט החברתי או ה"לאומי". כך הבנה וירידה לשורש הקושי ביחסים עם האחר, ויהא זה שכנך או אויבך הלאומי. גילוי אמפתיה והבנה שהאחר הוא אדם, שיש עוד "צודקים" חוץ ממך, עשויה להיות לא רק הארה פילוסופית חשובה, לא רק התפכחות והיפתחות אל האחר, של חיזוק הצד ההומני שבך, אישית וקולקטיבית, של פיוס, מתוך כאב משותף, אלא גם רגע היציאה מהמעגל הסגור, נטול המוצא, של טראומה לאומית קולקטיבית (המשותפת לשני הצדדים) שהיא תוצר של מאבק לאומי חסר תוחלת, כך בשירים "כשאפגוש את האויב שלי" (עמ' 29), "השולחן העגול" (עמ' 30), ועוד:

כשאפגוש את האויב שלי

פנים אל פנים

אחסיר ממנו את עורו הכהה

ואת הפחד בעיניו.

ואחבר להם את הפחד בעורי

ואת הרעד בשפתי

אתרגם חיבוקי ידיים למכות מנצחות

אגיד לו בכאבי אגיד לו בכאביו

בוא, נחליף לב, אז ורק אז

לבך יאהב אותי ולבי אותך.

 

שירה כהצהרה: על טיבעה וגורלה של השירה

אף ששאלת מקומה וגורלה של השירה אינה מובלטת בספר כמי שעומדת בראש חוצות  ומכריזה על עצמה כתמה מרכזית או כלייט מוטיב של שיריו, היא יותר מנרמזת כבר בבחירה בשם הספר, וכמובן בשיר "בסוף" ממנו לקוחה שורה זו (עמ' 56). על כן איני מוצא מנוס מלהרחיב את הדיון בעניין זה.

בסוף

כל השירים

באים אל האוזן למות.

לפעמים הייתי רוצה לבכות על הירח.

להשאיר שם דמעות מהיקרות ביותר בעולם

אפשר היה לחשוב מרחוק

שהן יהלומים.

מקרוב אפשר לראות שהן זכוכיות

של  שירים שבורים.

רן יגיל מציין, וטעמו עמו, כי בשירי הספר ניכר הרצון באוזן קשבת לשיר ולמשורר, אך הם נתקלים בערֵלות ובאדישות,גם אם לא בכוונת מכוון. הסיפא שלו ראויה במיוחד לדיון. וזאת על רקע תחושת המשוררים, כי אין קוראים אותם עוד כבעבר, מאחר שמעמד השירה והמשוררים בירידה. הדברים נדונו בהרחבה במה שמכונה "מחאת המשוררים", ולצד זאת במאמרים פובליציסטיים, בשירים עצמם ובפרשנות סביבם – שגם אם יש נכונות לכאורה לקרוא שירה, האוזן ה"מודרנית" והחומרנית אינה פנויה עוד, מאחר שקולות אחרים ממלאים אותה. מול קיר זה מטיח השיר – והמשורר – את ראשו ומת.

אך ראשית על השיר לצלוח את הפער והמרחק שבין היותה אות כתובה או נהגית, לבין נחיתתה על האוזן והעין.

כמה פנים יש לרגע ואופן ההגעה אל האוזן. האחת – כאשר האוזן אטומה, והשיר מבקש להידפק על דלתה אך אינו מצליח כלל להיכנס, כי אין השומע בבחינת "קורא" והוא מת בחוץ. השנייה, אוזן שאינה ערלה כפשוטו, היא שומעת ואף מקשיבה אך גם אין לה היכולת או ההבנה, או הפתיחות להבין, והמוות מתרחש באיזה רובד ראשוני של הבנת הקורא. והשלישית – אולי הנדירה – זו האוזן הקשבת, שאליה מגיע השיר כדי למות. ואני יכולים ללמוד שאין טיב מוות אחד כדין מוות אחר

לכן ראוי להוסיף, כי לטעמי עוסק המשורר דווקא בסוגיה העמוקה יותר: בגורלו הבלתי נמנע של השיר מאז ומעולם. ואולי אף ירמז שהאוזן ("הפנימית") היא המקום הטבעי  שיאה ראוי בו למות. המקום בו היה השיר בוחר לסיים את חייו, שם מקום מנוחתו הסופי הרצוי. כי בסוף, כאשר השירים ראויים ונהדרים, כשיריו של פיני, הם מגיעים לאוזן, או אל העין, כדי להשאיר בהם חותם, זאת כי עד הגעתם אל האוזן/העין, ומשם אל המוח, הם השתנו, ושוב אינם כפי שיצאו לדרכם מ"בֶטֶן המשורר" או מבטן הנייר.

למעשה השינוי מתחיל כבר אצל המשורר מרגע שהחל במלאכת השיר ועד סיומו. התוצר הסופי אינו זה ההיולי, הבראשיתי הטהור.  מרגע הלידה, מי שנשמת חי באפו, מתחילה התפתחות והתבגרות, שיש בה כבר יסוד של הליכה לקראת מוות, המשך השינוי – ושמא עיקרו –  חל אצל הקורא באופן בו חווה הרגיש ו/או הבין את השיר הרחוקה מכוונתו ההיולית של המשורר. וגם המשורר עצמו משמש קורא של שירו, כבר רחק ואינו זהה למשורר שכתבו.

המטמורפוזה היא חיים חדשים לשיר אך בכך היא גם ממיטה מוות על השיר היולי כפי שנברא. המטמורפוזה גם הכרחית. יודע זאת המשורר, דבר המתרחש מרגע שהשיר הופקע מידיו – אך הוא גם יודע שרצוי שיופקע, למרות מחיר המוות. אחרת יישאר צר עולם השירה ביחס לפוטנציאל האפשרויות הגלומות בו. במובן אחר הוא – האב היולד – מצר על כך, מאחר שקיים חשש טבעי ששירתו תסולף וגם בשל כך תמות.

יחסו זה אל שירתו שהיא בבת עינו של המשורר, משולה לדמעותיו שהן היקרות לו ביותר בעולם. מאחר שכך אותן היה רוצה להשאירה לא נגועה, מבודדת, לא "מחומצנת", שמימית, על הירח, כמי שרוצה להציל את השיר מן המוות הארצי. אך הוא יודע, שהמבט מקרוב פוגם בשלמות. הוא עשוי לגלות שאפילו במקום ההוא השיר השתנה, ושמבט מקרוב, מבט בוחן, מן הדין שיהיה פוגם בשלמותו, ישבור אותו, כמו מזהם את היהלום והופכו לשבר זכוכית. אבל ראוי לסיים בנימה יותר "אופטימית", שיש בה השלמה, ולומר למשורר, שגם השבור הוא שלםכמימרתו של הבעש"ט, ש"אין דבר שלם יותר מלב שבור".

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשמעון רוזנברג