תַּקְשִׁיבִי. אַל תַּקְשִׁיבִי. מָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ, מָה אֲנִי מְטַשְׁטֵשׁ
וּמַה נִשְׁאָר: דָּבָר, מִשְׁפָּט, מִלָּה, אוֹת לְאוֹת
וְכַאֲשֶׁר אַפְסִיק הַאִם יְחַדֵּד פְּסִיק בְּדַל הֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ
וְאִם אֶת בֵּיתֵנוּ תָּבִיאִי לְהַמְשִׁיל עָלֵינוּ
כְּלוּם יִהְיֶה זֶה בֵּיתִי אוֹ אֲנִי?
כִּי לְמָה אֲנִי מָשׁוּל
אִם מוֹשֶׁלֶת בִּי תְּכוּנַת בַּיִת נָאֶה
חָכְמַת אִשָּׁה נָאָה, הֲנָאַת יְלָדִים,
גַּאֲווֹת קְטַנוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁתַּאֲוַת כֵּלִים רֵיקִים
מְצַמְצֶמֶת אֶת דַּעְתִּי בַּמִּדָּה הָרְאוּיָה לִי
וּכְבָר שָׁנִים אֲנִי מְכַבֵּס מִלִּים וְתוֹלֶה לְפָנַי
אָז כֵּיצַד תַּקְשִׁיבִי
לְמַה שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ
וּלְמַה שֶׁאֵינִי רוֹצֶה לְהַשְׁאִיר לַשִּׁכְחָה
הַאִם אֶת נְדוּדֵי שְׁנֵינוּ בְּשָׁלֹשׁ יַבָּשׁוֹת
אֵיךְ נִכְבַּשְׁנוּ בְּשָׁלֹשׁ עָרִים
וְהִתְפָּרַקְנוּ בְּדַרְכֵי תִּשְׁעָה בָּתִּים
וְאַף כָּעֵת אֵין בִּי בַּיִת שֶׁיֹּאמַר עָלַי דָּבָר יַצִּיב. לֹא
יָבִיא רְאָיָה חוֹתֶכֶת, לֹא
עַמּוּד עֵדוּת, אַף לֹא
שֶׁלֶט חֲנָיָה בְּמָקוֹם אֶחָד.
אוּלַי בִּמְקוֹם כֵּלִים יַרְחִיבוּ אֶת דַּעְתֵּךְ מִלִּים
הַמְּבַצְבְּצוֹת מִמַּחְבֶּרֶת זוֹ שֶׁהִנַּחְתִּי לְפָנַיִךְ,
וַאֲפִלּוּ הִיא רַק צְרִיף
יֵשׁ בָּהּ נֶאֱמָנוּת לֹא פָּחוֹת מִבַּיִת
כָּמוֹנִי טְיוּטָה זְמַנִּית לְעוֹלָם אֵינָהּ נִגְמֶרֶת
מִזֶּה שָׁנִים לוֹטֶשֶׁת בִּי מַבָּט
כִּפְנֵי פֶּסֶל מֵחֹמֶר רַךְ
וְאַחֲרֵי שֶׁלַּשְׁתִּי בָּהּ יָמִים וּמָחַקְתִּי מִמֶּנָּה לֵילוֹת,
נוֹתְרָה לֹא מְלֻטֶּשֶׁת וְלֹא שְׂבֵעָה
אַךְ גַּם כְּשֶׁאֲנִי מוֹאֵס בִּפְגִיעוֹת דַּפֶּיהָ
בְּעִיטַת מִלֶּיהָ מְמִסָּה אוֹתִי בְּרַכּוּתָהּ הַמִּתְפַּשֶּׁרֶת.
לְבַסּוֹף גַּם הִיא תִּקְבֹּר אוֹתִי בְּכֵלִים נָאִים.
כָּעֵת רָאִית אֵיךְ בֵּיתִי מוּטָל לְפָנַיִךְ
חֵפֶץ –
וְאֵין בִּי חֵפֶץ.
שיר יפה, נראה לי גם אמיץ אם הוא נכתב לאדם הכי קרוב. מסוכן לכתוב שירים כאלה. אבל במילא הם אף פעם לא מקשיבים לנו, האנשים הכי קרובים, ולא קוראים, ואם קוראים לא בין השורות. ולא מבינים כלום. שיר מסוכן ויפה. לייק.
תודה שרה
פרשנותך עשויה להיות נכונה
ובתנאי שהנמענת היא אדם קרוב ולא מטאפורה למשהו אחר.
כמעט רציתי להכניס את עצמי לבית רביעי בשיר
אבל ראיתי שמאוכלס.
יופי אתה, תענוג לקרוא.
ונסיעה טובה.
–
ותביא כמה שירים טובים משם
שמעתי שיש שם מלאי גדול.
תודה איש יקר.
ארהב ובוודאי ניו יורק (וסן פרנסיסקו) הן גם מחוז השראה וגם בית ל"משוררים נפלאים בפרוטה" כפי שכתבתי במקום אחר, שגורלם וחייהם דומים לאלה של משוררים רבים בארץ…
אם מושא השיר השירה עצמה, זה הופך את השיר לעצוב. בבית שני כתוב: "וּכְבָר שָׁנִים אֲנִי מְכַבֵּס מִלִּים וְתוֹלֶה לְפָנַי" זה רמז דקיק…אולי מכבס מלים ותולה. – זה מבליט את היותה חפץ, טיוטה זמנית, מילים המבצבצות ממחברת….
אהבתי את מערכת היחסים המואנשת…
תודה תמי. אם שיר הוא מושא השירה בלבד והארספואטי מנותק מחיינו, הוא עלול שלא להיות מורכב דיו (וגם לשעמם).
מניסיוני כל טיוטה שלי היא זמנית גם אם התפרסמה בכתב עת או בספר.
הארספואטי נמסך באישי
והטיטה משופת לשניהם כמצע מטפורי מקורי
אהבתי גם אהבתי
וכלים נאים ,קרי אותיות המצטרפות לבתי שיר, בתי שירך
מרחיבים דעתו של אדם
אהבתי
מקבל, ואם כן, אולי כל חיינו האישיים הם טיוטה נמשכת ונכתבת ומשוכתבת. גם זכרוננו משכתב את עברנו.
מכאן: "האמירה 'מה היה אילו' מבקשת לדמיין ולתקן את 'שירת חיינו' לאחור…"
צ"ל: משותפת וטיוטה
נפלו במילים אלו טעויות