שירים מזוית העין כותב. בעיקר שירה
תִּשְׁאֲלוּ אֶת עַירָא כֹּהֵן מְשׁוֹרֵר צַלָּם נְיוּ יוֹרְקִי
מַדּוּעַ כָּתַב כְּפִי שֶׁדִּבֵּר
שָׁעוֹת לְלֹא הַפְסָקָה עָבַר מִדָּבָר לְדָבָר מֵרַעְיוֹן לְהִרְהוּר מִמִּשְׁפָּט לְחִבּוּר
וְהִקְשַׁבְתִּי לוֹ וּפָחַדְתִּי לִרְשֹׁם שֶׁמָּא יַעֲצֹר וְיִנְשֹׁם
וְנִרְאֶה לִי כָּעֵת כִּי גַּם הוּא נִצְמַד לַפַּחַד פֶּן יָמוּת וְיִיבַשׁ
אִם יִתֵּן בִּדְבָרָיו פְּסִיק, נְקֻדָּה וְסִימָנִים
עַירָא כֹּהֵן מֵבִיא לִי צִלּוּמִים מִינְיָאטוּרִיִּים שֶׁל נְיוּ יוֹרְק
שֶׁל אִשְׁתּוֹ הַשְּׁלִישִׁית אוֹ הָרְבִיעִית בְּעֵירֹם מְרֻמָּז
וְגַבָּהּ הֶהָפוּךְ מְעֻצָּב כְּגִיטָר.
הוּא מֵבִיא לְבֵיתֵנוּ בְּכָל פַּעַם מַתָּנָה קְטַנָּה אַחֶרֶת,
אֶת בִּתּוֹ הַפְּרָאִית הַיָּפָה מִנְחָה לְבִתִּי
שֶׁהוֹרֶיהָ קָרְאוּ לָהּ לַקְשְמִי סָבִיטָה וְחָשְׁבוּ שֶׁזֶּה נוֹרָא מְשַׁעֲשֵׁעַ
וְעָמֹק כְּמוֹ פִילוֹסוֹפְיַת הַחַיִּים בִּגְרוּשׁ הַמְּלַוָּה אָמֶרִיקָנִי כָּל חַיָּיו,
כִּי עָשׂוּ אוֹתָהּ בְּאַהֲבָה רְפוּדָה בַּעֲלֵי קָנָאבִּיס.
וְתִשְׁאֲלוּ גַּם אוֹתִי, שִׁמְעוֹן, לָמָּה בִּקַּשְׁתִּי לְאַחַר מַבָּט רִאשׁוֹן בְּעַירָא
כִּי יִצְטַלֵּם עֲבוּרִי עִם זְקָנוֹ הַפְּרָאִי וּמַחְרֹזֶת צַוָּארוֹ
מִתְחַזֶּה לְזֶאוּס יְוָנִי יְהוּדִי זָקֵן.
אַךְ עַירָא, מְשׁוֹרֵר נְיוּ יוֹרְקִי נֶחְשָׁב
(שֶׁאִישׁ אוּלַי כְּבָר אֵינוֹ זוֹכֵר),
טוֹרֵחַ וְעוֹשֶׂה פּוֹזָה שֶׁל אִישׁ חוֹשֵׁב, סַנְטֵרוֹ שָׁעוּן עַל אֶגְרוֹפוֹ,
נוֹתֵן כָּבוֹד לְמַצְלֵמָתִי הַפְּשׁוּטָה, אוּלַי חוֹשֵׁב לְעַצְמוֹ
(בְּזִלְזוּל שֶׁל מִקְצוֹעָן כְּמוֹ מִלּוֹתָיו הַפּוֹמְפּוֹזִיּוֹת)
כִּי עִם מַצְלֵמָה כָּזוֹ אִישׁ לֹא יִטְרַח לְהַבִּיט בִּתְמוּנָתוֹ.
אַךְ שָׁנִים אַחֲרֵי
תְּמוּנָתוֹ עוֹד תְּלוּיָה בַּחֲדַר הַכְּנִיסָה בְּבֵיתִי,
מְעוֹרֶרֶת סַקְרָנוּתָם שֶׁל אוֹרְחִים,
מְגָרָה בִּי צְחוֹק זִכָּרוֹן קַל וְגַעְגּוּעַ צוֹבֵט בַּלֵּב לִנְיוּ יוֹרְק
אֲהוּבָתִי, עִיר שֶׁל מְשׁוֹרְרִים נִפְלָאִים בִּפְרוּטָה.
וְעָמֹק כְּמוֹ פִילוֹסוֹפְיַת הַחַיִּים בִּגְרוּשׁ הַמְּלַוָּה אָמֶרִיקָנִי כָּל חַיָּיו,
כִּי עָשׂוּ אוֹתָהּ בְּאַהֲבָה רְפוּדָה בַּעֲלֵי קָנָאבִּיס.
וְגַעְגּוּעַ צוֹבֵט בַּלֵּב לִנְיוּ יוֹרְק
אֲהוּבָתִי, עִיר שֶׁל מְשׁוֹרְרִים נִפְלָאִים בִּפְרוּטָה.
–
אתה אתה…
…אני אני
תודה(?)
יפה. זה עורר גם בי געגועים לניו יורק שלא הייתי בה אף פעם. יש לי ניו יורק דמיונית, קצת שונה משלך, קצת יותר מטורפת וחצופה:-) אבל בזו שלך יש יראת כבוד וזילזול בכפיפה אחת. גם היא מושכת.
להתגעגע למקום שלא היית בו אפשר
אבל זה כל כך שונה מגעגוע לעיר בה חיית ארבע שנים וגידלת ילדה, שזה היה גם רוב עולמה החברתי וממנה קרעת את עצמך ומשפחתך.
שיר מרתק מבחינת תוכנו ובדרך בה הוא כתוב
תודה.