הבלוג של מירי אמנית חומר וכותבת
ממשיכה את עבודות התיקון שלי.
הפעם נראה שהשלמות כמעט ואיננה. אף על פיכן יש כמה נקודות מגע, דמיון בין החלקים,אותו נושא, אותם חומרים ואולי אפילו מרחק בריא של נשימה. מי יודע?
בתקופה כזו של שחרור מאכזבות מיותרות והרפיית מושכות הכורח לאחוז בתקווה המתחמקת לה דוקא בגלל זה,
בתקופה כזו של קבלת הטוב וראייתו בעיניים מעובות בזגוגיות מגדילות,
בתקופה זו של שקט אחרי שנים של רדיפה מעגלית אחר מה שאיננו בר תפיסה,
דוקא נוצרה עבודת תיקון משוחררת שכזו מכבלי הסדר הטוב המדוייק. מוזר . או שלא.
גודל כולל כ40X 40 ס"מ
שברי כלים בתוך אריחי חמר מאגדים ושרופים מחדש. נגיעות פה ושם של לאסטר זהב שנראה במציאות יותר…:)
עבודות תיקון אחרות כאן
http://mirifleisher.blogspot.com/2008/09/rebuilding-2.html
וכאן
http://mirifleisher.blogspot.com/2008/09/rebuilding-1.html
את יודעת, מירי יקרה, אני מניחה שלא כולם יודעים, שכלי חימר, אם נסדק באחת השריפות, הוא כלי שאין לו תקנה. אי אפשר לאחות סדקים קרמיים, אפילו שלפעמים אי אפשר בכלל לראות אותם בעין לא מיומנת.
כשרק התחלתי לעבוד בחימר, באופן אוטודידקטי לחלוטין, לא ידעתי את זה. הייתי חוזרת ומנסה לתקן קערות וספלים וצלחות, שוב ושוב הייתי מכניסה לתנור, ולא מתייאשת, לא מבינה שזה תלוי חוקים פיזיקליים שאין לי שום מושג בהם.חברות שלי היו באות לסטודיו ואומרות לי, לא משנה לנו, ניקח את זה, אבל אותי זה הטריף. מה לא ניסיתי.
וכל ההקדמה הארוכה הזאת באה לומר, שזה מדהים אותי איך מהשברים יצרת שלמים שהם מושלמים בעיני.מעולם, גם לא בעיני רוחי, ואת כבר יודעת שהרוח שלי די תזזיתית, לא יכולתי לדמיין חוויה כל כך שלימה משברים. מקסים. מקסים.
תודה איריס יקרה
מקווה שקיבלת את המכתב ששלחתי לך למייל שלך בבננות.
יפה כתבת על חוויית התיקון המוכפלת מחומר קראמי. כן אני לא מוותרת. שנים של תחושת שברים ובכל זאת כל אותן שנים ניסיתי לאחות בדרך חדשה באמצעים מחודשים עם חומר חדש שברים ישנים.
אינני מכירה את סיפור חייך ממש רק על אביך התחלתי ללמוד . סיפור חיי הוא מאבק בין תחושת הישברות לבנייה לפעמים אובססיבית. ולבסוף הבנה ששברים יכולים להיבנות למשהו חדש ומעניין ללא הסתרת האיחוי, רק הפיכתו ל…מעשה אמנות.
מירי יקרה. כן. קיבלתי. והתרגשתי מאד. מאד. בעת האחרונה אני מסתובבת עם הרגשה שמישהו מהצד יכול לקבל תחושה של זילות לגבי המונח "מרגש", אבל זה בדיוק מה שאני מרגישה.
לטעמי, העבודות האלה אומרות בדיוק את מה שכתבת במילים, באופן מרהיב, אם יורשה לי להוסיף, כי גם מושג ה"יופי" מתערבב לי כל הזמן במוח בעת האחרונה.
ואת יודעת, בנייה ותיקון הם מונחים שאני כל הזמן מסתובבת איתם בהקשר של אבא שלי, כי הוא היה קבלן בניין. וכל החיים שלו בנה ובנה, אבל חלק גדול מהכאב, זה שלתחושתי הוא גמר הרוס.
זה בטח עוד יגיע באחד הפוסטים.
שלך כל כך, איריס
מהו תיקון מירי, אם לא הפרדת הקליפות מהניצוצות, אמנם מעוות לא יוכל לתקון, אך שבר לפעמים יוכל להתאחות גם אם לא יחזרו השברים למלוא שלמותם. החתירה לאיחוי ודאי מעשה תיקון הוא
ועבודתך נראית כמעשה תיקון יפה ועמוק
חתירה לאיחוי מוישלה מחד וחופש הביטוי מהדבק מאידך.
תודה על תגובתך
מירי, את אופטימית מדי אם מכאן ייצא תיקון. זה רק חלום ושברו.
הצחקת אותי לבנה!
עבודה מרשימה.
תודה יעל יקרה
אהבתי את העבודה ולא פחות את ההסבר שלך שהתחדד בדו שיח עם איריס.
הרבה אנשים מטפסים על הקירות כדי למחוק איזו שריטה שהותירה שממית משועממת כשכל הבניינים לידם קורסים כמגדלי קלפים. ההשלמה עם מה שלפניך, היכולת להכיר ולהניח למה שהיה, היא לא דבר של מה בכך. רוב האנשים לא מגיעים אליה בחייהם.
יצא לאחרונה בעברית (בהוצאת רסלינג) ספר של סרן קיקגור, שבו הוא מדבר (בדו שיח עם הברית החדשה) על הלימוד משושנת השדה ועמוף השמים. אני חושב שתמצאי בו עניין! זה נקרא כך: סרן קירקגור, מה יגידו שושני השדה (תרגום: מרים איתן), תל אביב: רסלינג, 2009.
כן נעם לא רק להניח גם להשתמש בפועל האמנותי בשברים וליצור משהו חדש.
כאמור בימים אחרים של לחץ הקפדתי להדק היטב את השברים שלא יברחו מהסדר הטוב ואילו בעבודה זו, רפיפות החיבור בין החלקים משרתת אצלי כנראה צורך להרפות. ימים יגידו אם זה נכון מבחינה אמנותית. בטוח שאי החיבור המושלם מכניס חוסר שקט ואולי מתחיל כאוס חדש שאיננו לגמרי בשפת האמנות.
אקח לתשומת ליבי את הספר שהמלצת עליו. הספרים שרסלינג מוציאים ממלאים כבר חצי מדף אצלי. 🙂
תודה שהעמקת קרוא
מירי
מירי, אם כן תיקון הוא יצירה חדשה. חידוש מרענן למחשבה. והיצירה -מרתקת כשלעצמה. העיקר לא לחשוש… תודה.
רות יקרה מאוד
מילים נפלאות כתבת תודה!
מירי יקרה, העבודה הסיזיפית הזו של תיקון השברים מוכרת לי. את נתת לה צורה- מדהים.
אני מזהה גם המון שימחה בחלקים מסוימים, טוב שנשברו כי ניבנו חדשים… עכשיו אפשר להביט בהם במבט היסטורי…
לתמי הקוראת בנשים
כן שמחה,שחרור,ליצות,שששששששקט לעשות רעש.
שבוע טוב יקירה
תיקון במובן הדתי עשית להם, מירי 🙂
אמירוש היייי!
במובן הדתי?
יעני גלגול חדש?
אז כן. אבל אם מסתכלים עלינו אין אנו מתגלגלים מחדש כל הזמן? אוספים שברי עצמינו ובונים מגדלים פנימה? אלים קטנים . סופים שכאלה…:)
מירי אפשר לקרוא בעבודת השברים שלך דברים רבים , עבודתך מעוררת מחשבה והשראה
לרות אלמוג יש סיפור קצר שנקרא : "תיקון אמנותי" עבודתך הזכירה לי אותו
מירי, אני אוהב את יצירתך על התיקון. התיקון נוגע לכולנו.
ועכשיו משהו אישי: בזכות צבע ממוצא מרוקאי שביקר בקבר של ר' נחמן ונתן לי את "התיקון" שלו, ואני אומר אותו יום יום– מתרחשים בחיי "ניסים המתחפשים ליום יום", ואני מאחל את זה לכולם, ובעיקר לך.
עקיבא
תודה עקיבא
אתה איש כלבבי , מאמין בניסי היום יום.
מירוש,
זה יפהההה.
אני בכנות רוצה אריחים כאלו בביתי האגדי שאבנה.
להתפורר איתם ביחד, להיות מתוקנים ע"י אי השלמות, ע"י המתפורר, הלא נאחז.
רוניתי
בקיר ,התוכנית לעגן אותם היטב והם גם מחוזקים בתוכם, אף שבר לא ייפול.
כמו שכתבתי קודם .
גם נשברנו גם התפוררנו וגם התחזקנו והדבקנו את שרידינו ליחידה חדשה אחת עם זכרון של מה שהיינובאטמצעות הכוח של הדבק החדש שבא יש מאין או שהאין הוא כןח חיצוני כלשהו שאין לו הסבר ושמות רבים לו. ואולי כוח פנימי שלנו כזה מולקולרי אישי…
רונית
תקבלי אותם מתנה לבית החדש שלך …:)
אין לך דבר שלם יותר משברי כלים ,שרק אלה יכולים לבוא לידי תיקון ואיזה יופי יצרת מירי מהכלים השבורים האלה,
ואני אומרת אסור לוותר על משהו שבור
יש לו תיקון , יש לו תקנה
חנה מסכימה איתך!
נוגע מירי תודה.
אומי תודה!
אם זו עבודה"משוחררת שכזו מכבלי הסדר הטוב המדוייק", אני לא בטוחה…היא מאוד מסודרת, מחושבת ומדוייקת לדעתי. יפה מאוד בייצוג השברים והשבריריות, וגם מוצקה וחזקה כמו האדמה ממנה עשויה.
מאוד אהבתי את השבר המשולש באריחים הימניים שממשיך מצפון לדרום, והוא לדעתי היחיד ונותן כוח לעבודה.
הבחנות מעניינות לוסי!
הי מירי!
מעניין איך שבאיזהשהו אופן את ממשיכה לחקור את אותו עניין מזויות שונות: פעם אלה היו שרידים ארכאולוגיים לכאורה של גוף שלם, 'לכאורה' כיוון שהגוף השלם לא פוסל מעולם אלא רק חלקיו המתמעטים והולכים; ופעם היו אלה תשמישי קדושה ושרידים קדושים, גם הם לכאורה, כיוון שלא נלקחו משום מקדש ולא שימשו לשום טקס; והפעם אלה הריסות מבנים שנצרפו בחום מלאכותי ובמקריות מחושבת, לא בהתפרצות הר געש או בשל אסון כלשהו. זה מזכיר לי במאי סרטי מתח המעצב זירת פשע לפשע שלא היה, רק לשם הסיפור.
אוהבת כתמיד,
יעל
יעלית העלעלית את באמת משוררת על עבודותיי. אני רואה בזה קודם כל פוטנציאל שלך. אחר כך הבנה שלך את עבודותי. אכן נקודת המוצא היא שהשרידים,השברים,הכלים השבורים,שרידי התרבות, הם שרידים קדושים ,של משפחות,של סיפורי חיים של עלילות שלא ראינו,של אנשים כמותנו שאינם. לא לתת לשום סיפור לחמוק, אם אפשר, להעלות את הדחויים והרחוקים והלא מסופרים לבמת ההיסטוריה או לפחות לבמה העבודה שלי , בבחינת קול יחיד שאיננו שותק.