הבלוג של מירי אמנית חומר וכותבת
אהבה היא מילה שאני משתדלת מאוד לא להשתמש בה אלא אם כן אני באמת מתכוונת. פעם בכמה זמן היא מקבלת תוקף ומשמעות שמאפשרים זאת. זה קורה עכשיו.
שיתפתי אתכם באירוע המשמח של הולדת נכדתי. מה שלא לכולם ידוע הוא שהיא נולדה רחוק ממני ומהאפשרות לחבקה כאן ועכשיו. הפגישה תידחה.
מכיוון שאני נמצאת בספירה של אושר נקי , אני לא מרשה לצער להעיב על הרגע ומקווה שיימשך כמה שיותר. קורה לפעמים ששנייה של הכרה מתגנבת לראשנו התבוני והריגשי ונוצר איזה קליק ביניהם., אז אנחנו , או לפחות אני, רושמים לעצמנו לזכור. לפעמים אותו הבזק הוא הבזק עצוב וקשה , אבל לפעמים , ושמעתי זאת מכמה אנשים, הם רושמים לעצמם את נקודת האושר בזמן, לזיכרון. אלה הם הבזקים שלדעתי מתפקדים כתחנות מעבר ואפילו לידה נפשית מחדש. תהיתי לא פעם על הביטוי "להמציא את עצמך מחדש", לספר את הסיפור שלי ולגלות עד כמה שיניתי אותו לצרכיי הנפשיים (הנפש הזו מתגלה כמאסה לא פשוטה של מולקולות חומריות…) . אני מציעה לעצמי ולקורא הסבלן לעשות זאת באופן פעיל, אולי זה מה שאנחנו עושים במילא, וברגעים של קושי בלתי נסבל,לחפש את הפתרון בשינוי התפישה לכיוון היוצר הרמוניה , שקט וקשר טוב עם עצמנו. אני נזהרת כאמור בכוונה מהשימוש במילה אהבה למרות שלאחרונה היא שוב התמלאה תוכן.
אני כנראה ייצור אנושי שזקוק להרבה רגש כגון זה המדובר בו, בכמויות שהסביבה מתקשה לספק, על כן רוב הזמן אני מוותרת ולפעמים משלימה את הצימאון באמצעות חשיבה שוללת שאומרת בעצם- מירי תירגעי , את לבד, לבד בעולם, זה מה שאת מכירה, זו הדרך לשלוות נפש, שששששששששקט.
משום מה הצימאון הזה אינו מת למרות הניסיונות הבלתי נלאים להשתיקו באמצעות מדיטציה, או חשיבה שלילית מנתקת , כפי שכתבתי לעיל.
עכשיו משנולדה מאיה נפתח שוב הערוץ המשקיט הטוב הזה,. זה שבעצם נפתח כל פעם שנולד/ה לי ילד/ה. יש לי שלושה כאלה. בהיותי אמנית שעולמה מרוכז בביטוי האמנותי הממכר והתובעני,זה שלולא היה גם שליחות ציבורית בעקיפין לא היה לי באמת תרוץ להסביר למה הוא פעיל בתוכי במשך כל שעות היום והלילה, כאמור בהיותי אמנית, קשה עלי ההורות. על כן לא תמיד הייתי קשובה לאותם ילדים שלי שכל כך רציתי בהם ושמחתי בהיותם. החכמים המופלאים האלה יודעים כיום להסביר בדקדקנות רבה איפה חסרתי או החסרתי. עם השנים הם משפרים מיומנות זו ולומר את האמת , זה גורם לי משום מה סיפוק רב. אני מאושרת לראות אותם בנבדלותם ועוד יותר מאושרת שהם יכולים לבקר, ללמוד מביקורתם וגם…להמשיך להיות איתי בקשר (הבור הזה, זוכרים?). נבדלותם ממני גורמת לי אושר כי זה היה הייעוד של הולדתם, הייעוד הראוי, פרט לחיבוק אחד ממכר ובלתי נפסק מהנפש שלי אליהם. נבדלותם מספקת לי אליבי והוכחה שלא רק ילדתי אותם כדי שלא ארגיש לבד, מבפנים , כשאני נושאת אותם ברחמי תשעה חודשים של חיבוק מתמשך, אלא שהם נוצרו לחיים מלאים ועשירים משלהם, כפי שייחלתי.
כן על אהבה כזו אני מנסה לדבר פה. אהבה נקייה מחישובים ומאנוכיות ממורמרת ונכזבת, אהבה של נתינת חיים ותמיכה.
אושר (אופס) רב ממלא אותי לדעת שביתי הבכורה שזה עתה ילדה ניחנה בתכונה נפלאה זו של לתת, להיות ביחד, לרצות את הטוב לצאצאתה ולבן זוגה.
אושר רב וגאווה ממלאים אותי ואף שימחה להבין פתאום שאני יכולה להתבונן בה ממקום נקי, ולומר "מה נאה אילן זה" שעזרתי בחלק מהדרך לגדלו, אמנם, אבל הוא נאה גם מסיבותיו שלו. לעמוד מן הצד ולהתבונן בשלושת שתיליי הגדלים , לאט או פתאום ולהודות. אני נזהרת מלהזכיר את האל שהוא כמו האהבה בשבילי מתמלא בתוכן רק לעיתים.
על נקודת הזמן הזו רציתי לספר. נקודת זמן זו רציתי לציין ולרשום כאן ביומן-בלוג-כדי להזכיר לעצמי להיאחז בה כמה שרק אפשר. נקודה של אהבה נקייה מרעשים למאיה הקטנה, שאיננה רק שלי,ובכל זאת ואולי בגלל זה כבר לימדה אותי שעור בביטול האנוכיות הממררת.
תמונות יגיעו בהמשך. סבלנות. בינתיים אעלה פרט מעבודה שהוצבה בתחילת השבוע במקום סודי, ברחוב מסוים בחיפה ומחכה לפתיחת התערוכה עוד זמן רב לצערי , כי אני כמו החברה ממהרת לספר…
אני מנועה מלגלות איפה ומתי כי יש לי שותפים נוספים והפתיחה תלוית זמן מדויק, אבל נידמה לי שפרט מותר להגניב. אתם כבר תמצאו את הקשר.
עוד דבר קטן אחד. אני רושמת אותו כדי לזכור ואולי גם לעזור לאנשים עם בור בבטן הנשמה כמותי, לשנות פרספקטיבה.
לאחרונה הבנתי עד כמה אנשים שקרובים אלי מפרגנים לי ורוצים את טובתי. הציניים יאמרו הם רוצים שיהיה לך טוב כדי שיהיה להם שקט…אבל
אם תחשבו איך אתם מרגישים לפעמים כלפי אנשים שאתם מחבבים,זהירות מהמילה אהבה, נדרשת פה, עד כמה הייתם רוצים שיהיה להם טוב, עד כמה רגשות חמים מציפים את הבור הענק כלפי אנשים אחרים, תבינו. זה בדיוק מה שהם מרגישים כלפיכם. ואם לא הם אז אנשים אחרים. תמיד יש כאלה. אפילו אנשים כמעט זרים.
הערכה,חיבה,פירגון,ו…אהבה.
בלוק חמר ובתוכו שברים של כלים פלסטיניים ופורצלן.(פרט 25X20X10 ס"מ)
כתוב שם משהו כמו "פיזרתי ואספתי "בערבית ו"שוברת ובונה" בעברית. בסופו של דבר הכתב טושטש כי המשמעות בערבית שכתבתי לא מדוייקת. נהניתי מאוד לחדד את זכרוני בכתיבה בערבית אותה למדתי בריאלי בחיפה. במיוחד שהזכרון עובד פחות טוב לטווח הקרוב…
ם היה לי כושר הביטוי שלך – את זה בדיוק הייתי אומרת. לאחר שנולד אורי שלנו – הרגשנו כולנו כאילו עמדנו מכל הטרדות, הכאבים, הכעסים, היום-יום. רק רצינו את השקט [עליו גם ברכתי אותך במייל על הלידה], לחוש את החיבוק מלא ריחות של ראשוניות, של משהו קדמון שיש רצון לעטוף בטוב.
כ'עובדת אדמה' יש משהו בתחושה המלאה של התחדשות של הטבע. כמו הלידה. ועם זה תחושה של נחת ואושר והתגשמות.
אני מאחלת לך ולכם – אהבה ונחת אמיתיים.
מכל הלב.
שלומית
תודה שלומית . דוקא היטבת לכתוב. ויפה הקישור שעשית. אולי באמת העבודת אדמה מאפשרת לי תחושות ראשוניות מבורכות אלה.
מירי יקרה,
מה אומר לך, ככל שנאספים הימים, אני אוספת אותך אל ליבי. מהרגע הראשון הרגשתי, שיש לי מין חיבור כזה איתך. לא יודעת על מה לשים את האצבע. אולי באמת הקירבה הזאת לאדמה, דרך עבודת הקדרות, שבשנים האחרונות הייתי די אובססיבית איתה, כמו שעתה אני אובססיסבית עם הכתיבה. אבל זאת אובססיות שאני אוהבת, ואותך, מה לעשות, אני מרגישה שאני אוהבת.עדיין לא בצורה אובססיבית למיטב הכרתי, אבל אוהבת.
את כותבת: "אני כנראה ייצור אנושי שזקוק להרבה רגש כגון זה המדובר בו, בכמויות שהסביבה מתקשה לספק, על כן רוב הזמן אני מוותרת ולפעמים משלימה את הצימאון באמצעות חשיבה שוללת" ואני חושבת שלא הייתי מצליחה לעולם, לנסח את עצמי טוב יותר.כזאת אני בדיוק. אלא שאת הצימאון הזה, אני משלימה ביצירה. על כל סוגיה.
אני איתך ברגע האושר הזה, מנסה למצוא אותו גם אצלי, מנסה להידחק אליו. אם כי הוא כל כך קטן. פיצי. לפעמים אני לא מצליחה לראות אותו. אבל אני משתדלת.
שלך מאד
לאיריס הפיצית
כן זה הדדי בינינו כנראה וזו זכות גדולה כי אני גם מעריכה אותך…:)
זכות גדולה לי.
כן כשהם גדלים וכותשים אותנו תוך כדי קשה להיזכר. זה יחזור ובגדול מבטיחה לך כמו שהשמש תזרח!
הכיוון שלך להשלמת החסר הקבוע באמצעות האמנות בהחלט מתאים לי ואני צריכה לעשות זאת בכל מאודי. טוב אני עוד צעירה , עוד לומדת לא להתמכר לחסר אלא למה שחוננו בו. המתנה.
העבודה יפה ומפתיעה.
המלים נפלאות וקולעות.
כמה אני עסוקה עכשו סבנתינה ונתינה ונתינה לבנות, לנכדים, למאיה…
וכמה אני שמחה שהם בני אדם טובים– כל שלשת ילדי.
סבינה תודה
אנשים טובים. נפלא
את בדיוק הדוגמא של מי שידיה מלאות שירה וגם נתינה למשפחה ואין תחום שמפסיד. חיזקי ואימצי.אני עוד צריכה ללמוד.
שתי מאיות…
מירי, כתבת כאן פניני מחשבה – איזה אף על פי כן הניצב מול כאב וצער, הורות, נתינה וכו'. הביטוי אושר ואושר נקי הם מושגים שאיני מצליח ללכוד על רדאר הקיום. אבל כשקראתי את מה שכתבת ברגישות ובאהבה גדולה – אני חושב שתפשתי עוד איזה זיק של הדבר הזה בן החלוף
מוישלה חלקי שניות לזיכרון!
מירוש יקרה,
קראתי מילה במילה איתך כאן,
והרגשתי קירבה והזדהות.
את מתבטאת מאד מיוחד,
גם הזהירות שלך עם מילת הא' מדוייקת,
ואהבתי את הדיבור לגבי מתי היא "מתמלאת תוכן",
בכלל יש כאן כמה ביטויים ייחודיים,
ואני צופה בך עוברת תקופה מיוחדת
בחייך, גדילה אולי.
מזל טוב והנאה.
רונית איזה כיף שאת קוראת אותי נכון נדמה לי…
לא הספקתי לברך בפוסט הקודם, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא. (ובלצון-נופל-על-לצון: מוטב מאושר מאחֵר).
חשבתי על הבחירה שלך לשים כאן שברי כלי בצמוד לאושר הנקי. זה מזכיר את הבחירה היהודית לשבור כוס ולהיזכר בחורבן ברגע השמחה בחתונה. ואני תוהה האם אנו זקוקים תמיד למעט מלח בעוגה שלנו כדי שנוכל להגיש אותה לאורחים.
ארז.
נ.ב. צקי מעט אושר נקי והקפיאי במקרר: תמיד טוב שיהיה קצת עודף לימים הבאים, או סתם לחלק לחברים…
מירי יקרה
אני תמיד תמיד קוראת את הפוסטים שלך, את המילים, ואני לא יודעת למה אני דווקא איתך לא מצליחה למצוא את המילים כדי לכתוב לך שאת, דמותך, מילותייך נוגעות בשימלות ובכותנות נפשי.
לא יודעת מה פרוייד היה אומר על זה.
אבל הנה אני סוף סוף כותבת, בעיקר רוצה להגיד לך שאחרי כול קריאה של שורותייך אני רוצה לחבק אותך, לרוץ אליך, להיאסף על ידיך, ולחזור הביתה. זה משהו פיזי. זה נישמע דרמתי, (סליחה מראש).
הכמיהה לאושר נקי, לצד " החרס הנשבר, השבור"
ואני עדין מריחה את הוורד הוורוד שצילמת , הבתולי, התמים שמסתכל על כולנו כאן בפשטות.
ובצניעות.
שתהני מקרוב וגם מרחוק מהנכדה.
ושתמיד תלווה אותך קרן שמש ואלומת צל במילותייך, וביצירותייך. ומעל רעפי ביתך.
באהבה אליך
תהל
תהל חמודה
אני מוכנה לחיבוקך
אשמח להמשיך לקרוא מדברייך בבלוג שלך.
כשאנשים כותבים לי דברים כמו שאת כתבת אני מתמלאת בחשש שאאכזב אותם. אולי בשביל זה קיים האינטרנט שמאפשר לחלק מעצמינו להיחשף. החלק הטוב. על זה בעצם ניסיתי לכתוב על הנסיון להמציא את עצמינו מחדש. אז כן חיבוק בחזרה לך תהל ואושר.
ארז יקר
עבודה זו משוחחת עם סדרת עבודות שאני מבצעת על פני השנים ובהן אני אוספת שברים מחברת אותן מחדש באמצעות חמר ושורפת ליחידה חדשה.
אני מעלה לך פה קישורים לעבודות אלה
נדמה לי שכשתראה אותן תבין יותר את כוונתי. נכון שזה סוג אושר אחר שנושא זכרון, ואני חויתי זה עתה אושר פשוט ונקי. נכון שזה לא אותו דבר. מה כבר יכולה ליצור אם כשילדיה עוזבים והקן מתפרק ? תקווה למשהו חדש שייבנה מהחדש. קשרים אחרים עם הילדים הגדולים למשל.
הנה הקישורים
http://mirifleisher.blogspot.com/2008/09/rebuilding-2.html
http://mirifleisher.blogspot.com/search?updated-max=2008-09-20T04%3A30%3A00-07%3A00&max-results=7
וסבתא עם האושר הנקי והפשוט יותר?
ימים יגידו
מירי, יפה העבודה שלך
ויפה ומרגש מה שכתבת על מירי והבה ואמנית ואמא ואשה ו.. סבתא. חמרים מכתיבתך מוכרים לי מאד. את אמנית נהדרת!
הכתוב והרסיסים, הצבעים והמלים, כמה נוגע! מזל טוב סבתא.
לרות היקרה והעדינה במשוררות
תודה
לא צלח בידי לבוא אתמול ליום חגך אז אני מברכת אותך מכאן. אין ראויה ממך.
תודה איריסית מקווה מאוד כי אמא אני ככה ככה….
מירי יקרה ,נגעת בסוד האושר הנקי הזך ,שענינו משפחה, ילדים ,נכדים אומנות והמכנה המשותף של הכל הוא האהבה, לעצמך, לזולתך ולחיים האלה.
להקפיא רגעים של אושר ולשמור באלבום הפנימי קרוב ללב
תודה חנה
כל עוד זכרוני לא יבגוד בי הזכרון הוא מקפיא די טוב במיוחד שהוא רשום במלים
מירי כמה יפה כתבת ונכון ובצניעות על פיסת האשר ואהבה, וביצירה כמו בחיים מפזרת אוספת ובונה.
תודה חני וחיבוק לשבת ובכלל
מירי יקרה, מעט רגעים נחשבים בחיים לרגעי חסד, רגעים שבהם המעטפת של הגוף והכאבים בתוכו נשכחים, והעולם נראה זוהר ביופיו- את נוגעת ברגעים אלו, אשרייך…החזיקי בהם כמו בגלשן ים שעימו רוכבים על הגלים…
שבת מופלאה לך בגנך.
תמי יקרה
מי כמוך יודע
אוהבת את הגלשן על פני הגלים, אאחזהו בחוזקה.
מירי, איזה פרץ מילים מבורך, הנחת אותן על הדף הלבן כמו את לבך.
לבנה
לב יש לך רחב להכיל אחרים
תודה