מרים

"את עושה מכל דבר חרוסת וטרפון לא יאהב את זה, מרים!"
"יאללה-יאללה! …'טרפון לא יאהב את זה'… ממש מדגדג לי במרור…
מי זה טרפון? אבא שלי? סבא שלי? בעלי?"

מזיעה וספוגה באלרגיות אביב, הלכה והוציאה בידיים רועדות
את הצלחת עם השקערוריות מארון העץ הדרומי
ומילאה פיהן מים.
שיהיה שקט! שנה אחת שיהיה שקט!

הנביא סלד מגסותה,
יותר מכך – זה הכאיב, כי זיכרונו איננו מטעה:
עד לא מזמן הייתה כל כך מעודנת ומסורתית.
שוב הטביע עצמו בענב,
מה יכל לעשות?

אבל כשבן-זומא בא אצלה בלילה, נרעש כולו לבער בחמץ,
לא שפכה בחזרת, אלא התפיחה היטב בזרועו ובירכו ועם שחר גם בירכתיו.
כך הפכה לאגדה – כשהיא מפלה בין חכמים.