בהפוכה ועוד מאיירת, מעצבת ומציירת אומנות שימושית בלתי נחוצה (…וגם כותבת).
אולי זה היה לפני מאות שנים, כשדיויד קונטיננטל הבן, משיקגו, התקשר והזמין ממני בטלפון, איור להזמנה, לכנס שהוא מארגן, על "חמורים בארץ הקודש" (Donkeys In The Holy Land). כאלף וחמש מאות משתתפים, רובם אנשי חינוך, במרכז הקונגרסים בפילדלפיה, פנסילבניה. ראה איורים שלי בניו-יורקר והתלהב. ידע שאני ישראלית וראה בזה יתרון עצום. לא פספס והחמיא שהמבטא שלי, מה זה מדליק – ישראלי, אבל אחר, נשמע גם קצת "לטינו", אמרו לך את זה פעם? לא, לא מקסיקני, יותר קולומביאני. ברור שביקר בישראל, בשבעים ואחת ופעם שניה בתשעים וחמש. מת לנסוע עוד פעם. בכלל, אותנטיות מסעירה אותו.
אז מה דיויד – נתמקד בחמורים בירושלים? מצוין! גרייט (Great) של רעיון! איזה בית? ראשון, הכי פנסי. לשלב גם בני אדם? אפשרי, אבל רק מרחוק, בלי זהות ברורה, את יודעת איך זה… אנחנו לא רוצים להסתבך. בטח, אין בעיה, יודעת.
כמה עבדתי על האיור הזה… רק אלוהי כל הדתות יודע. בחיי, כמו חמור. ובסוף? קונטיננטל לא רצה אותו. העדיף עיבוד מחשב ברוטלי, לצילום של שתי אתונות מקוננות ליד הכותל, שעשה לו ג’וש הורביץ אחד, מלוס-אנג’לס. עלאק חסרות זהות… כזו צביעות וכזו יד רוחצת יד…
אבל, עד כמה שזכור לי, לא לקחתי קשה מדי. דיויד בא – וקונטיננטלי הולך. מעבר לכך, שיננתי, כל כלב בא יומו.
ואכן, בא יומו וסגר מעגל. בנמוכה, אבל סגר. לפחות מבחינתי. כי השבוע כשחזרתי משלושה ימים בבוסטון, ראיתי אותו, ממש במקרה (תג למינציה שהיה תלוי לו על הז’קט, חשף את שמו). מכרטס בשדה-התעופה לוגאן. לא כרטסתי אצלו, יש גבול. חוץ מזה, משהו ניראה חשוד. להודות על כל האמת – לא יכולתי להסיר מבט. בחמורים הכי פרועים שלי, לא ראיתי אוזניים כאלו.