"מעשה בציירת" על לאה גולדברג – ציורים ומסמך גנוז מעזבונה

לאה גולדברג ידועה בעיקר כמשוררת, למרות שמפעלה האמנותי משתרע על פני
תחומים מגוונים. היא אף שלחה ידה גם  בשדה האמנויות הפלסטיות, בעיקר בשנות  חייה האחרונות.

בעיזבונה של לאה גולדברג, המופקד במכון "גנזים" שבבית הסופר בתל אביב, שמורים אלפי ציורים, רישומים וקולאז´ים שיצרה וכן מסמך שכותרתו "מסמך חיים" שנכתב על ידה כשנה לפני מותה והמלמד שבצעירותה עמדה על פרשת דרכים יצירתית – בין האמנויות הפלסטיות לבין הכתיבה, ועל זיקות הגומלין שבין יצירותיה הספרותיות לבין ההשפעות הפלסטיות עליה.

גדעון טיקוצקי, אשר חוקר את יצירתה של לאה גולדברג, גילה את הרשימה הגנוזה, ולכבוד הצגת תערוכה מיצירותיה בגלריה "הוראס ריכטר", יפו (מאי-יוני 2007), שנקראה "נחל שלי טהור עיניים" , כתב מאמר מרתק עבור אתר "טקסטורה"  והמסמך הגנוז נחשף שוב, הפעם בגירסת אינטרנט (לאחר הפרסום  הראשון שהתפרסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" בפברואר  2007). במאמר גם דוגמאות ציורים.

להלן קטעים מן הרשימה הגנוזה:

"לחבר שירים החילותי בגיל חמש (ידעתי אז כבר לקרוא בשטף אבל לא לכתוב, והמבוגרים היו רושמים את שירי). הייתי גם מרבה לצייר בילדותי כמו כל ילד כמעט, או נכון יותר כמו כל ילדה, כי ציירתי בעיקר ילדות, פרחים, בתים ובני אדם. חברי הבנים ידעו לצייר ספינות וסוסים ועל כך קינאתי בהם מאוד. היה אחד אפילו שצייר פילים (רק פילים) עם חדק ארוך ובלי שיניים. בעיני זה היה שיא היכולת האמנותית. שנינו היינו בני שבע.

בבית הספר, בעיקר בכיתות הגבוהות יותר, הצטיינתי בציור. המורה לציור קרא להורי ואמר להם שראוי היה ללמדני לצייר גם באופן פרטי. באותם הימים היינו שרויים במצוקה כספית ואני החילותי לתת שיעורים בספרות עברית לנערה אחת מפגרת במקצוע זה מכיתתי. ובכסף שהרווחתי שילמתי את השיעורים הפרטיים לציור. הייתי אז בת חמש-עשרה. המורה שלי היה נחמד ומסר לי בשיעורים כל מה שידע בעצמו: פחם, סאנגווין, התחלות של צבע מים, היה מרוצה מהתקדמותי. שיטותיו היו אקדמיות מזרח-אירופיות בדוקות. יש לי הרושם שהוא לא שמע מעודו על האימפרסיוניסטים הצרפתיים. בכלל, האווירה האמנותית בארץ כליטא הייתה מוגבלת למדי: כמו [ש]במוסיקה לא הגיעו מעבר לצ´ייקובסקי, כן בציור היו סבורים שגדול ציירי העולם הוא רפין (2), גדול הפסלים – אנטוקולסקי (3). והמורה שלי הביא לי לשם התפתחותי האמנותית אלבומים של ציירים פולניים. נשאר בזיכרוני השם קוסאק (4). עוד זוכרת אני פורטרט נטורליסטי של איזו זמרת שמנה ומכוערת להפליא. אני שנאתי את התמונה והמורה שלי ניסה להסביר לי שגם במכוער יש יפה. הייתי מקבלת כנראה את דעתו אילו הראה לי את צילומי השדים והכימרות מימי הביניים, אבל הזמרת השמנה, עם הרבה צהוב ואדום, לא שכנעה אותי. בצבע מים – רטוב על רטוב – לא הצלחתי ביותר. בכל זאת עלה בידי המורה שלי לשכנע את הורי להכניסני לאקדמיה לציור. בבית התנגדו כי נשארו לי רק עוד שנתיים עד סיום חוק לימודי בגימנסיה והתנאי היה שקודם אעמוד בבחינות הבגרות ואחר כך אחליט מה אני רוצה באמת".…

"זה שבמשך כל השנים היה יחסי לאמניות הפלסטיות בעיקר פסיבי (חוץ מבתקופות קצרות מאוד של התחלת הרישום) לא הטריד את מנוחתי. לפעמים שאלוני כמה מידידי הציירים למה לא נמשכתי ללמוד לצייר. הייתי עונה תמיד: "אם אני יכולה שנים רבות כל כך שלא לצייר בשקט גמור, סימן שלא צריכה הייתי לצייר". ראיתי את עיקר יעודי תמיד – אם המלה "יעוד" היא בכלל לא מופרזת קצת – בספרות, בצורותיה השונות של הספרות, מכתיבת שיר ועד הוראת דנטה או דוסטויבסקי. אלא שלפני ארבע שנים, במקרה, החלה פורצת מתוכי התשוקה הישנה. החילותי במין משחק בימי מחלה ובעצמי אינני יודעת בדיוק איך הפך העניין להיות רציני בשבילי יותר מיום ליום. תחילה רק רשמתי וסירבתי גם לנסות צבע. אני סבורה תמיד שהרישום הוא היסוד. אספתי את הרישומים ונסעתי להראותם אותם לידיד ישן שיש לי אמון עיוור כמעט בשיפוטו, אריה נבון. הוא יעץ לי להמשיך. מאז אני נוסעת אליו "להיבחן" אחת להרבה חודשים. הוא מחמיר אתי בוודאי ומזה אני לומדת הרבה. תוך ארבע השנים האלה רשמתי וציירתי יום יום בעקשנות המפליאה בראש ובראשונה אותי. בקולאז´ החילותי בראשית יולי השנה. הדחיפה הייתה כמה קולאז´ים של שושנה היימן  שראיתי. החילותי מיד בשיטה השונה בתכלית משיטתה – לראות מה ייצא מזה. ושוב לא יכולתי להשתחרר מדרך ביטוי זו ואולי – בעיקר שהיא מניחה מקום לניסיונות שונים ומעניינים. כל קולאז´ בחזקת ניסיון חדש. אין רוטינה. התוצאות – לא עלי לדון עליהן".

לאה גולדברג, קולאז´

תודתי לגדעון טיקוצקי על שיתוף הפעולה ועל הרשות להשתמש בחומרים גם כאן ולשתף אתכם.

למאמר המלא , הרשימה  במלואה והציורים באתר טקסטורה.