מחושך לאור – מעבדות לחרות? נשים

 קולאז'  שלי שנקרא במקור "חצויה".

בהמשך (2007) הופיע על  כריכת ספרה של דר' רבקה נרדי "נשים חסרות מנוח" בהוצאת "פרדס" החיפאית.
התחברתי לספר שלה ולנושא גם באופן אישי.  לחיפוש התשובות והדרך לשחרור, התמודדות ויישום מעשי  בשוויון נשי, לא במחאות ובפמיניזם רדיקלי וססמאות אלא במעשה ובהתמודדות ביום יום של נשים משכבות שונות וגם של עצמי,  עדיין, במאה ה-21.

על הספר (מתוך דבריה של דר' אסתר הרצוג):

"נשים חסרות מנוח" הוא ספר על נשים המחפשות את דרכן הייחודית לחיים של שיוויון וכבוד. כל אחת בדרכה, מונעת על ידי מציאות חייה. לפמיניזם פנים רבות. מציאות אתנית-כלכלית-לאומית-השכלתית-מעמדית וכמובן אישית, (גיל, הסטוריה אישית), יוצרים תרגומים מגוונים של הרעיון למציאות חיים ממשית. רבקה נרדי מביאה את הסיפור האישי של מיגוון גדול של נשים ואנו הקוראות והקוראים יכולים ללמוד על הקשר הבלתי נמנע בין החוויה האישית-אינטימית לבין אידיאולוגיה שהיא לעולם "גדולה מהחיים".

 בדרכה לחפש תשובות הביאה את קולותיהן של אלו שחברו לפמיניזם בשלב מסוים בחייהן. השאלה המרכזית שענינה אותה היא – האם סיפור חייהן השתנה בעקבות הפמיניזם? וברמה הקולקטיבית – האם אנו הנשים השגנו את השוויון בזירה הפרטית והציבורית כדי שנוכל להתפנות לחזון "האדם ההומאני" הכלל עולמי? וגם: האם דרך חיים פמיניסטית הדביקה אותנו בתחלואי הגברים עד שעלינו להתנער ממנה? וכמובן השאלה הבלתי נמנעת: האם ייתכן קול אחד, אחיד של נשים, או שמא ריבוי הקולות והניואנסים מחייב אותנו להימנע מהצגת הדברים בנוסחאות סוחפות. זה אומר לתת יותר מקום למנגינה נשית עשירה ורבת תהפוכות, מנגינה שצליליה שונים ומגוונים, רכים לעתים וגם צורמים, הססניים וגם בוטים, יפיפיים כתפילה בהתהוותה וגם מלאי ייאוש וזעם.

 מטרתו של ספר זה היא לחזור ולהציע את חזון השוויון, כפי שיכול להתקיים, וזאת משום שהדבר חשוב וקריטי מדי לחיינו מכדי שנמשוך בכתפינו ונניח לו. אך בשל הפרספקטיבות שרכשנו עם השנים שחלפו אין אנו יכולות ויכולים להסתפק בכך. אנו רוצות ללמוד מה חושבות נשים פמיניסטיות על הפרקטיקה של הפמיניזם בחייהן שלהן. אנו רוצות ללמוד מה חושבות נשים צעירות שנולדו לעולם מודע יותר לזכויותיהן של נשים. האם הפמיניזם הוא להן דרך חיים טבעית? האם יכולה להיות תחייה לפמיניזם וכיצד יש לעצב את פניה של תחייה זו?