שלמה אֲבַיּוּ: שיר ושיח משורר ומתרגם
מַעֲרֶכֶת בְּחִירוֹת בְּסוֹף הַיְסוֹדִי אוֹ בְּרֵאשִׁית הַתִּיכוֹן. רְאִיתִים נִכְנָסִים מִשַּׁעַר הַגִּינָה לַבְּלוֹקוֹן: שְׁנַיִּם בָּחוּרִים שְׂעִירֵי רַגְלַיִם, שֶׁנִּבְצַר מִמִּכְנָסֵיהֶם הַקְּצָרִים לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָם שֶׁהֵצִיצָה מִיָּמִין וְהִשְׁתַּרְבְּבָה מִשְּׂמֹאל. מִהֵר אַבָּא וְנִצַּב עֲלֵיהֶם לְשַׁרְתָּם: רוֹצִים מַיִם קָרִים? רוֹצִים תַּפּוּזֵי-לֶחֶם? כָּךְ קָרָאנוּ לְעָבֵי-הַקְּלִפָּה, טְעִימִים וּמַשְׂבִּיעִים. אוּלַי בָּאוּ מִמַּפָּ"ם, מֵאַחְדוּת הָעֲבוֹדָה, מִקּבּוּץ נֵצֵר-סִירֵנִי אוֹ מֵחוּלְדָה הָרְחוֹקָה.
לֹא קִבַּלְתִּים בְּעַיִן יָפָה. לְבַסּוֹף נִבְצַר מִמֶּנִּי לִשְׁתֹק: "נָכוֹן שֶׁזֶּה בִּקּוּרְכֶם הָרִאשׁוֹן בַּבְּלוֹקוֹנִים?" יָרִיתִי לְעֶבְרָם. כְּשֶׁהוֹדוּ שֶׁכֵּן – הִתְרַסְתִּי: אֵין לִי יוֹתֵר שְׁאֵלוֹת אֲלֶיכֶם!"
מִגֵּבּוֹת עֵינָיו הַמִּזְדַּקְּרוֹת הֶבַנְתִּי שֶׁאָבִי כּוֹעֵס. וְאָמְנָם אַךְ הִסְתַּלְקוּ – נָזַף בִּי קְצָרוֹת. דָּבָר נָדִיר לְמַדַּי בֵּינֵינוּ, שֶׁכִּבַּדְנוּ וְאָהַבְנוּ זֶה אֶת זֶה בְּאִפּוּק גָּדוֹל. שִׂיחוֹת מִן הַלֵּב, הִשְׁתַּפְּכוּת רְגָשׁוֹת – לֹא הָיוּ מִמִּנְהָגֵינוּ: "כָּל עוֹד אֲנִי חַי – אַל תַּעֲלִיב אוֹרְחִים תַּחַת צֵל קוֹרָתֵנוּ!" פָּסַק.
"אֲבָל, אַבָּא, אֵינְךָ יוֹדֵעַ שֶׁהֶם חוֹשְׁבִים אוֹתְךָ, אוֹתָנוּ, לִפְּרִימִיטִיבִים חַסְרֵי הַבְחָנָה בְּפּוֹלִיטִיקָה? בָּאִים צִיּוֹנִים-כְּלָלִיִּים – אַתָּה אוֹמֵר לָהֵם כֵּן, וְאַף מַגִּישׁ קָפֶה, בָּאִים מֵהֵפּוֹעֵל הַמִּזְרָחִי – תֵּכֶף מַצִּיעַ לָהֶם אֲבָטִיחַ קַר, אֲפִילו אֶת הַבּוּלְגֶרִים, הַקּוֹמוֹנִיסְטִים הַמְּכוֹעָרִים – קִבַּלְתָּ בְּנִימוּס וְגִּינוּנִים. מַה הַפֶּלֶא שֵׁהֶם חוֹשְבִים שֶׁאָנוּ לֹא מַבְחִינִים בֵּין שְׂמָאלֵנוּ לִימִינֵנוּ, לְבַנְטִינִים בּוּרִים…"
"וְכִי אֵינְךָ יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מַצְבִּיעַ רַק בֵּן-גּוּרְיוֹן?! אֲבָל זֶה לֹא שַׁיָּךְ! אוֹרֵחַ נִכְנָס, לֹא חָשׁוּב מִי – חוֹבָתִי שֶׁיַּרְגִּישׁ טוֹב וְיֵצֵא מְרֻצֶּה מִדֶּלֶת בֵּיתִי".
"אֲבָל, תָּבִין, הֶם לֹא רַק חוֹשְׁבִים, הֶם גַּם אוֹמְרִים מַה שֶּׁאָמַרְתִּי לְךָ…" הִתְעָקַשְׁתִּי.
הוּא לֹא הֵטִיל סָפֵק בְּכָוָנָתִי הַטּוֹבָה לְגוֹנֵן עַל כְּבוֹדוֹ. הִתְרַכֵּךְ קוֹלוֹ וְסִכֵּם: "אֲנִי מַאֲמִין לְךָ, אֲבָל – מַה אִיכְפַּת לָנוּ? זֹאת סִבָּה שֶׁנִּהְיֶה פִּרְאֵי אָדָם? שֶׁאֲנִי אֶתְוַכֵּחַ וְאֶתְמַקֵּחַ עִם אוֹרְחַי? כָּךְ מִתְנָהֲגִים?"
צָדַק אַבָּא, וְצָדַקְתִּי מִמֶּנּוּ – אֲנִי! לֹא סָרְתִי מִדַּעְתִּי שֶׁהַחוּלְדָּאִים וּשְׁאָר מַרְעִין בִּישִׁין שֶׁנָּפְלוּ עָלֵינוּ – הֶם הַטּוֹעִים! בָּאִים לַחֲמֹס אֶת קוֹלוֹתֵינוּ, מְדַקְּלְמִים דִּקְלוּמֵיהֶם – מִבְּלִי לְהַבִּיט, מִבְּלִי לִשְׁתֹּק וּלְהַאֲזִין לַזּוּלַת.
גַּם כַּחֲלוֹף הַשָּׁנִים נְעוּצִים בּזִכְרוֹנִי חִלּוּפֵי הַדְּבָרִים בֵּין אָבִי לְבֵינִי, בְּנוֹ הַמִּתְבַּגֵּר. גַּם כַּיּוֹם נִכְמָר לִבִּי בְּזָכְרִי אֶת מְסִירוּתוֹ וַאֲבָּהוּתוֹ הַמָּפְתִית, וּמוֹדֶה שֶׁאַהֲבָתִי, בְּנִגּוּד לְאַהֲבָתוֹ אֵלַי – כְּלָל אֵינָהּ נְקִיָּה מֵאָשָׁם. אָבִי, דַּל גַּאֶה וְאֶזְרַח מְכֻבָּד וְנָטוּעַ בְּעוֹלָמוֹ. אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ אִם בָּרַחְתִּי אוֹ בָּחַרְתִּי. אֲבָל עֻבְדָּה – מַזְקִין קֵרֵחַ מִכָּל הָעוֹלָמוֹת.
10.1.2008
תפוזי לחם, ספק אם עוד יש, עם אותה בצקיות ואותו ריח. שניים בחורים שעירים ובלוקונים ילכו איתנו ככל שנאריך ימים. "אבאים" כאלה האמינו פעם בכוונותיה הטובות של הדמוקרטיה.
שלום לבנה,
את צודקת, זן תפוזי הלחם ואפילו הפרדסים בהם צמחו – כבר נכחדו מן העולם, גם דור האבות העולים. איני יודע אם כוונות הדמוקרטיה היו רעות, הרודנויות הלאומניום מאיפה שהם באו – היו מרושעות ומכוערות יותר.
מה שברור – שעולמם של אותם ילדים שהתבגרו ומגיעים מול עיני גם לזיקנה – לא היה ואיננו נקי מחיבוטי נפש קשים.
תודה על תגובתך ומילותייך החמות – שלמה אביו
יש איש אחד יקר שמקשר בינינו, ושמו פסח מלין ז"ל, ממנו שמעתי לפני הרבה-הרבה שנות יגע ועמל את שמך לראשונה. הייתי כותבת נמרצת בדבר לילדים ועבדתי איתו שנים ארוכות.
שלמה שלום,
יחסי בנים עם אבות על רקע התבוננות הילד ביחס (המפלה או לא) של החברה לאב — נושא שואב. (לא די שהילד צריך להשלים עם המוגבלות של האב לנוכח ההוויה, אלא אף עליו להיחשף ואולי גם להיפגע מהיחס החברתי לו זוכה האב.)
יפה, עצוב ומהורהר, כדרכם של הרהורי ילד המתחיל לעמוד על משמעות קיומו ועל משמעות מציאות הוריו בחייו.
תודה — צדוק
שלום צדוק,
.
ראשית לכול – תודה על התגובה. איני רואה את "מוגבלות האב", ולא זאת הנקודה. אבי היה איש אנטיליגנטי לעילא ובהיותו בן 85 ניסה ללמוד עוד שתי שפות על אלה שכבר ידע. בעולם מתוקן, עם אפשרויות השכלה – הוא היה לוקח פרופסורים בכיס הקטן שלו! מדובר בעולמות חשיבה וערכים שונים, בין האב לבנו, בין האב והבן לסביבתם!גם החולדאים לא היו בדיוק רשעים, הם פשוט היו לכודים בעולמם, סיפור אנושי מורכב…ועם זאת רגיל!
בידידות – שלמה אביו