ליד השדה משורר
מהפכה
חיינו מוקפים ציפורים.
כשציפור מצייצת
היא שוברת את העולם
שבו אנו הולכים
ואיננו חשים,
אך מוצאים
את דלת הבית נעולה.
המפתח נעלם בשירתן
שהיא תמיד מהפכה.
ליד השדה
מהפכה
חיינו מוקפים ציפורים.
כשציפור מצייצת
היא שוברת את העולם
שבו אנו הולכים
ואיננו חשים,
אך מוצאים
את דלת הבית נעולה.
המפתח נעלם בשירתן
שהיא תמיד מהפכה.
אוהבת ציפורים בשירים, אוהבת ציפורים כסמבול לכל שחסרנו גם בחיים וגם בשירים האחרים. פחות מבינה/אוהבת את המילה "שוברת" בשורה השלישית…
ענת היקרה
המילה "שוברת" עיכבה את קריאתך, וכך נכון. התעמקות בלוואי – שוברת את מה? תוביל, כך נראה לי, אל הפנימיות של השיר. אין מדובר בשירת הציפור כסימבול, אלא כמשהו קונקרטי לחלוטין, שכוח ההרגל שבחיי היום-יום משתיק או מחניק.
א. דן, אולי אתה לא מודע לאופן קריאה נוסף של שירך, אבל שורותיו האחרונות בעיקר מכוונות לקריאה מטאפורית.
ב. ובכל זאת, קראתי שוב את השיר לאור תגובתך המחכימה, ועדיין אצלי לפחות המילה שוברת חזקה מדי בקונטקס הרעיוני של השיר כולו. לפחות אצלי אחרי שזמרת ציפור שוברת את העולם – מה עוד נותר ממנו? ובכל זאת השיר נמשך ובהמשכו מדובר על בית אחד – ולא על עולם – וכן גם על מהפכה… ואיכשהו השוברת יוצר בי עדיין תחושה שמילה אחרת היתה מקלה עלי לא לחוש צרימה קלה למקרא שיר אהוב. ואולי ככלות הכול כבראשיתו זבש"י, זו בעיה שלי בלבד.
ענת יקרה
כמובן שאני מכבד את קריאתך, אבל אופי הפרסום ברשת מאפשר דיון על אופני הקריאה. זה בעיני אחד מיתרונותיו.
לכן אענה לך בכמה מילים. אשתדל להישאר צמוד למלות השיר ולא לכפות עליו משמעות מבחוץ.
העולם שבו אנו הולכים ואיננו חשים, שהוא העולם שבו אנו פועלים בדרך כלל, נשבר. תחתיו מתקיים עולם אחר. במהפכה הזאת ציוץ הציפור נשמע. אבל הבית, המצוי בזיקה לעולם שנשבר, נעול.
הבנתי. טוב מאוחר…
גם אני, בדיאלוג הזה אתך, הבנתי עד כמה, מתחת לחזות הנעימה (שירת הצפרים וכו'), השיר הזה הוא חתרני ואולי אפילו נורא. כמו שאומרים – אכלתי אותה.
נישאר שנינו בשורת השיר הראשונה, השיר המתהפך אבל הפעם מהסוף להתחלה, ונתנחם שלפחות בשבת המלכה נשיר זמירות ולו בלבב פנימה ונאכל מעט יותר מזרעונים. יש יתרון מה גם להולכי על שתיים.