ליד השדה משורר
תרועה
בוהָה
במרחבים עמומים,
נפשה
במחול ללא משקל.
גחות תמונות כבועות
מזכרון שטבע.
חיוך שעלה
מתפוגג
כשהתמונה שוקעת.
כוכב שאספה וחפנה
בכף ידה
נפל ואבד.
זה הזמן
שמלאך
יתקע בחצוצרה.
תרועה
בוהָה
במרחבים עמומים,
נפשה
במחול ללא משקל.
גחות תמונות כבועות
מזכרון שטבע.
חיוך שעלה
מתפוגג
כשהתמונה שוקעת.
כוכב שאספה וחפנה
בכף ידה
נפל ואבד.
זה הזמן
שמלאך
יתקע בחצוצרה.
זה הזמן
שמלאך
יתקע בחצוצרה.
אמן!
דן שלום,
אני אוהבת את כתיבתך המדויקת והציורית כל כך וגם את שירך זה.
הגוף, הזיכרון והיקום כולו הופכים לחומרים נגישים וזמינים ונוצר איזה קסם.
יחד עם זה, התמונה ששוקעת עם התפוגגות החיוך, עוררה אצלי שאלה: אם היא (התמונה) כמו בועה אפשר שגם היא תתפוגג או שהיא חייבת לשקוע?
שלום שרון
יש הצדקה מסוימת לשאלתך וזאת אם נצמדים לדימוי של התמונה כבועה. התמונה היא אלמנט פנימי שעולה מתהום הנשיה ושוקע לשם בחזרה. הדימוי לבועה בא לתמוך בתיאור ההיזכרות בלבד. החיוך הוא אלמנט חיצוני. הוא שפוך על פניה של האשה המתוארת ונעלם כאשר התמונה נוטשת אותה. מבחינתי מדובר כאן בדיוקן של אשה ישישה, אם כי זה לא מחייב אותך לקרוא זאת כך. תודה על קריאתך הקשובה. דן.
תרועה
לשרון עוד משהו.
אני מאמין, לפחות בשיר זה, שגם אם הזיכרון נפגם קשות, הוא עדיין מצוי היכן שהוא, כמו איזה ספינה עתיקה השקועה עמוק בים. אבל אולי במקרה אלצהיימר, הוא אכן מתפוגג כבועה.