קולומבו

דינה מספרת הרבה טפל כדי שתגיע לעיקר מאוחר ככל האפשר, חיים אומר שבני ישראל לא הבינו את אלוהים ארבעים שנה וגם עתה הם לא מבינים אותו, ויעקב מלמד זכות על בני אדם ואלוהים

אני זוכר שלפני שחיים חזר בתשובה היה מנסה להשליט את דעתו על כולם, וכשבא לעבוד אצלנו כבר הייתי מספיק שנים בעבודה כדי להבין שעלי לתת לו להבין שהוא עליון עלי. כך חסכתי לו זמן יקר, והוא לא חש צורך לבזבזו במאבק להוכיח כמה טוב הוא ממני, ויכול היה להתפנות לעסוק בדברים אחרים. מאז שחזר בתשובה נעשה צנוע יותר ומתון יותר, כאילו אומר שיצר הרע שהיה בו – היה בו רק בשל שהיה חילוני גמור, ואילו עתה כשמאמין הוא – אין הוא מניח ליצר הרע לשלוט בו. אני זוכר כי מהלך חזרתו בתשובה היה מדורג ואטי בתחילת הדרך, אך מיום שהחליט שלא יעבוד יותר בתשעה באב המהלך הואץ בצורה דרמטית, והוא הלך ונעשה קיצוני יותר ויותר.

     חיים דואג לדבר כל שבוע על פרשת השבוע, ומסתייג הסתייגות בולטת מתמונות העירום שמנשה מחזיק בכיסו לעת מצוא. מדי פעם בפעם מנשה מוציאן מכיסו ומראה לנו – גברים בלבד, וחיים, שבעבר נהג להתבונן בתמונות כאלה, מביא את עצמו למצב שבו הוא מביע שאט נפש.

     גם דינה דומה כי התיקה מעצמה את החשק המיני כאילו בהחלטה, אחרת איך נוכל להסביר שאף על פי שנאה היא ורבים כורכים את עצמם אחריה היא שמחה עם כולם אך לעולם אינה נותנת אפילו לא לזיק אחד של מיניות לבצבץ ביחסיה עמם? לעתים נדמה כי הפכה את מיניותה הבלתי ממומשת לערך, והיא כולה עסוקה בסוגיה איך להפוך את עצמה אהובה ונחשקת ולא מושגת. (כמה וכמה פעמים ראיתיה מוציאה את המסרק מתיקה ומברישה בהתכוונות את שערה היפה, וכמה וכמה פעמים ראיתיה מושכת את חצאיתה הקצרה כלפי מטה ומשכלת את רגליה.) לעתים נדמה כי חושבת היא שאם תיעתר למישהו תפסיק להיות מסתורית, והלוא המסתורין הוא שהופכה נחשקת. דינה תתחתן רק לאחר שתבין שהיא מוגבלת ורק לאחר שתשלים עם העובדה שהיא צריכה להשלים עם כך שהיא לא מושלמת, אומר אריה. דויד שומע בשקט, ותקוה רוטנת על אריה, אתה והשטויות שלך, מי מושלם? כולנו מוגבלים. ואני מוסיף, מי שמוגבל אין זאת אומרת שהוא אינו מושלם. ואריה פונה אלי ואומר, אל תתחיל שוב עם הפילוסופיות שלך. בינתיים דינה נכנסת ומראה את עצמה, ותקוה מסיטה את הנושא ואומרת, ראיתם את הכובע החדש של אביגיל? תראו כמה רושם היא רוצה לעשות על בעלה האשכנזי כשהוא בא לכאן.

     לעתים דינה מספרת הרבה טפל כדי שתגיע לעיקר מאוחר עד כמה שאפשר – כך אנו נותרים מתוחים זמן רב יותר בחברתה. הבעיה עם דינה, אומר לי דויד, שהיא אינה מסוגלת לפרגן לאף אחד; היא חוששת כי בכך תפגע בעצמה ובתפיסת המציאות שסיגלה לעצמה. לעתים אני תמה שמא הערכת עצמה של דינה הביאה אותה למצב כזה שאפילו אם היא רוצה בקרבתו של מחזר הרי היא אינה מאמינה שהיא יכולה לעשות משהו לממש רצונה זה, ואני מודה שמתקשה אני להתמודד עם הרגשתי, שמרוב שאיוותה להפוך את מיניותה הבלתי ממומשת לערך, הפכה עצמה קרירה ומנוכרת. (נזכרתי בדודי שהסגיר בפנַי את עובדת היותו פגיע אף שהניח בוודאי שאני הקטן רציתי כל כך להתמיד לעולמים באשלייתי כי הוא אינו פגיע. אולי הסגיר זאת בכוונה, כדי לסייע לי.)

     אריה אומר לי (ומוודא כי רק דויד ואני שומעים), תראה כמה זמן הם מחפשים את זה שכתב את המכתב האנונימי שחשף את ערוותו של א מההנהלה (א – כך נטען – נפל למשכב כשנטל ויאגרה בבית בושת נודע בתל אביב); ההנהלה רוצה שקט, והיא מחפשת אחר המדליף כדי לתלות אותו או לשלם לו שישתוק. הם מחפשים כבר למעלה מחודש, ובטח גם שכרו חברת חקירות. אם ישמעו בקולי, הרי שיש דרך פשוטה מאוד לדעת מי כתב את המכתב הזה (ואני יודע מיהו – כך הוסיף בשקט). אילו היו כאן בעלי תרבות – ממשיך אריה – שקראו קצת שרלוק הולמס או אגאתה כריסטי או לפחות ראו קולומבו – היו יודעים כיצד למצוא את המדליף. מי המדליף ואיך אפשר לגלות אותו? שואל דויד, אך אריה ממלא פיו מים. מאוחר יותר הוא לוחש רק לי, תבדוק באיזה פוֹנְט כתוב המכתב, ותשאל את עצמך מי אינו יכול להשתמש בפונט אחר אלא רק בפונט הזה. אני פותח שוב את מכתב ההדלפה ומעיין היטב בפונט. אני מהרהר היטב בדבריו של אריה, ופתאום אני נזכר מי אמר לנו פעם כאגב אורחא כי הוא אוהב מאוד להשתמש בפונט שלפנַי (אז כעתה אינני מבין מה הלהיטות להשתמש בפונט זה, שנראה הוא דומה לרבים מרעיו. אז, כשהערתי זאת, אמר לי אריה, ואשתך אינה נראית דומה לחברותיה?)

     אלוהים ישלם לו, אומרת אורה על שכנהּ, שבָּנה גדר על שטח ביתה, ועתה היא מנהלת עמו מלחמה משפטית ארוכת שנים, ואין היא מצליחה. יש לו קשרים עם כל העולם והוא משתמש בדרכים ערמומיות לעכב, ולא אתפלא אם השופט הוא חבר של העורך דין שלו. שילך לעזאזל, רק אלוהים ישלם לו. אלוהים לא משלם לאף אחד, מוכיח אותה אריה. אז יגיע היום שבו מצפונו ייסר אותו על שהוא עושה לאורה את המוות, אומרת תקוה. נכון, מצטרפת זהבה. דויד מהנהן גם הוא בראשו. שטויות, אומר אריה, המחשבה שביום מן הימים המצפון ייסר את הרשעים היא סתם נחמתם של האנשים הטובים.

     בני ישראל לא הבינו את אלוהים במדבר ארבעים שנה, היה חיים אומר, וגם עתה הם לא מבינים אותו. אדם לא הבין את חווה, וחווה לא הבינה שאדם אינו מבין אותה, ואדם לא הבין שחווה איננה מבינה שהוא אינו מבין אותה (התחיל יעקב מלמד זכות). גם בני האלוהים לא הבינו את אלוהים, ואלוהים לא הבין כי בניו אינם מבינים אותו, ובני האלוהים לא הבינו כיצד אביהם אינו מבין שהם אינם מבינים אותו.