אחוז בקולמוס כותב
תשמעו סיפור על אמירת תודה שנאמרה על אמירת תודה שנאמרה על אמירת תודה….
לפני הרבה שנים הייתי במסגרת עבודתי בקשרים מתמשכים עם קולגה – פקיד בכיר מן השירות הציבורי בגרמניה. שמו היה טירפיץ – ד"ר טירפיץ.
תחילה לא הבנתי אותו כי הוא היה מדבר על עצמו בגוף שלישי, כך למשל: "ד"ר טירפיץ חושב שכדאי להקדים את …", כאשר הוא עצמו היה ד"ר טירפיץ.
תמיד לאחר שיחה עימו הייתי אומר לחבריי, זה היה הֶר שליפן-טירפן, המשונה ההוא מגרמניה שמדבר על עצמו בגוף שלישי.
העניין הוא שכאשר עשינו מחוות מקובלות האחד לשני, היינו מתחילים ברצף מכתבי תודה (בפקס, שהשימוש בו היה נפוץ) – הוא היה מודה לי על מחווה שעשיתי, ואז אני הייתי מודה לו על התודה, והוא היה מודה לי שהודיתי לו, וכך לדבר לא היה סוף. לאיש מאיתנו לא היה נעים לסיים ללא תודה.
יום אחד החלטתי שעלי לפעול. הרמתי טלפון ואמרתי לו, לצדוק עלון יש הצעה מצויינת. נשתררה שתיקה מצידו (הוא מן הסתם נתקף בתדהמה, שכן אף פעם לא דיברתי על עצמי בגוף שלישי). חשתי שהוא גומע מים קרים בטרם השיב באנגלית המצוחצחת שבפיו כי ד"ר טירפיץ ישמח לשמוע. ואז אמרתי שצדוק עלון חושב שהוא וד"ר טירפיץ צריכים פשוט להפסיק לשלוח פקסי תודה על תודה.
הוא השיב באדיבות-מתמשכת-ללא-סוף שד"ר טירפיץ מקבל בשמחה את ההצעה, ואני ביני לביני הודיתי לעצמי על שעלה בי הרעיון הזה.
בטרם הספקתי לדווח לחבריי שהֶר טורפן-שלופן הסכים להצעתי, שמעתי את רחש הפקס. נתקבל ממנו פקס שבו הוא מודה לי על הצעתי להפסיק להודות האחד לשני.
לא עמדתי בפיתוי ו…
מראש אני מודה לכם על תודתכם…
גדול
גיורא הי,
האוכל שלא להשיבך תודה?
תודה — צדוק
תודה ,צדוק, שאתה מודה לנו על תודותינו ואני מודה שהספור מקסים
תודה לך, ואין צורך להודות לי על כך בפקס
תודה לאל אין לי פקס
חנה הי,
איזה מזל שאני יכול להודות לך בקלות אלקטרונית כזאת בלא סרבולי הפקס (שבשעתו הודיתי לבורא עולם על שנתן שכל למין האנושי להמציאו…).
תודה — צדוק
מקסים!
רות הי,
תודה. תמיד אוהב לקרוא משלך ואת שלך על אחרים.
תודה — צדוק
צדוק
אתה צודק
אם הוא היה יודע את פרוש השם שלך הוא היה מבין כמה אתה צודק.
ומה שיפה בסיפור זה הדקויות…האיטיות שבתודה.
בנתייםלהתראות
טובה
טובה הי,
איזה כיף לקרוא את דברייך — שהרי את מצטרפת להם (באופן טבעי) מנגינה מיוחדת וכה יפה.
תודה ובהצלחה — צדוק
תודה תודה ושוב
משה לאור
משה הי,
טוב לשמוע ממך (תודות לטכנולוגיה…) — תישאר בקשר.
תודה — צדוק
אוי, איזה סיפור!! נקרעתי מצחוק. ממש דנקשיין-ביטשיין. יופי, הֵר צדוק 🙂
(הֵר, בגרמנית).
תלמה הי,
תודה ואנא ראי תגובתי לריקי, שהרי כדאי שאחסוך בתודות…
צדוק
זה דוקטור טיר – פוץ 🙂
הצחקתני צדוק – תודה !!!
אשמח לתודתך החוזרת 🙂
ועוד אחת קטנה:
תודה – מילה יפה ונעימה, אך כמו כל דבר שהוא עוד מאותו הדבר, מאכל מענג כמו גלידה, או מוסיקה טובה (בּך למשל), חשובה המידה, לפי גבולות המשתמש.
תודה זו רק מילה, ואעפ"י כן, תודה רבה על הסיפור המעניין.
רוחה הי,
תודה על דברייך — הם תמיד מעוררי מחשבה.
צדוק
ריקי ותלמה הי,
אני שמח שהעלה חיוך וחש צורך לצטט שורות מועטות מ"עמוד-שניים ליום":
"…לפעמים אני חש שמשימתי זו להצחיק את נועם רחבה יותר, וזאת כאשר אני נפגש עם אנשים חמורי סבר. מה להם שפניהם זעופות? אני שואל את עצמי. (אגב, כשאני מדבר על סבר פנים זעופות איני מתכוון לרצינות שמקורה בעצבות, שאליה יש לי הערכה מלאה; כוונתי להעמדת פנים זעופות שמקורה ברצון לעשות רושם של רצינות שמקורה בעצבות. זו – מה לעשות? – מעוררת בי רצון להצחיק את אותם חמורי סבר, ולהראות להם עד כמה מגוחכים הם בסבר פניהם החמורות.)
תאווה זו שבלבי להפוך את הרצינות שבחשיבות העצמית המופרזת של סובבַי לעניין מגוחך – תאווה זו כנראה איננה נותנת לי מנוח…"
מובן שאני מתכוון להר טורפן-שלופן ולדומיו.. כפי שמסופר בהמשך אותו עמוד…
תודה לכן והלוואי שנצליח להמשיך לצחוק ולהצחיק — צדוק
הי צדוק, אין עליך בסיפורי התלבטויות והתלבטויות שכנגד, התענגתי על סיפרך.
אורה הי,
תודה ואני שמח על דברייך על "עמוד-שניים ליום" (תודות לסבלנות שעמדה לך — תרתי משמע…).
מקווה שנוכל להתראות בקרוב ושוב תודה — צדוק
כמו שכותבים במקומותינו חחחחחחחחח אחד גדול.
נהדר!
לוסי הי,
תודה לתגובתך המאויירת (כרגיל…) והמשובבת נפש.
צדוק
הי צדוק,
התענגתי על הסיפור.
אגב, ד"ר טריפן לא נשמע כזה שלופן (ישן בגרמנית)
ויצמן הי,
תודה. באמתחתי סיפור על ארבעה אנשים שעבדו ביחידה אחת בו זמנית, ושמותיהם — ויצמן, בלפור, הרצל ודרייפוס (מי היה מאמין!). פעם חיפש מישהו את הרצל והוא לא האמין שהציעו לו לדבר או עם ויצמן או עם בלפור או עם דרייפוס…
צדוק
אתה יודע צדוק למה חייכתי אתמול קשות למקרא סיפורך המלבב-פיקנטי? כי הוא צד בול מבחינתי את הוויית היקים כפי שאני חוויתי אותה. סבי היה יקה תרבותי מאוד אבל … לא קטן. איש קשה ביותר. למקרא סיפורך נזכרתי איך הוא היה כועס עלי כשהייתי מדברת עליו (נניח עם סבתי) בגוף שלישי. כלומר, הוא עשה ככה או הוא אמר ככה. מי זה הוא בשבילך הוא – היה רועם קולו. הווה אומר זלזלתי בכבודו. העניין של שימוש בכינויי גוף היה אכן מאוד חשוב לייקים המנומסים. ואז פתאום נזכרתי בחיוך גדול יותר איך חניכי פרויד הם אלה שהתעקשו שכשאני מתארת באוזניהם את חוויותי אדבוק בשימוש בגוף ראשון – אני! וזה ההפך הגמור ממנהגו של גיבור סיפורך, היקה המגוחך. שבת שלום
ענת הי,
דברייך מזכירים לי כי לעיתים יצירה היא בעלת ערך גם אם היא כזו המאירה נקודה אחת ובלבד שהאור הבוקע ממנה מאיר חוויות שלמות המצויות בנפשנו, חוויות המגלות לנו שלמות אחת ולא נקודה פרטנית המבודדת ממעשה ההוויה.
בשל כך אגב גם זיכרון יכול להיות יצירת אומנות, וכמובן כול דבר אחר בנאלי ככול שיהיה.
טוב שנתייחס גם לרצינות שבתוכנו קצת בצחוק…
תודה ושבת שלום,
צדוק
מראשית דרכך במטע, צדוק (הגעת מעט זמן אחרי) היה לי ברור ששנינו "מאותו הכפר", משוררים בגרעין נשמתנו היוצרת גם כשאנחנו כותבים שורות של פרוזה. ראיית העולם הרדוקטיבית ביסודה. הדברים סך הכול אנלוגיים זה לזה, וכל דבר כמעט הוא מטפורה לדבר אחר. ולכן ומתוך כך יש בסיפוריך הקצרים את אותו מעט המחזיק את המרובה. ולכן אני אוהבת אותם. כי יש בהם את אותו יסוד של "פער" הקיים בשירה. סוד הקסם שמעורר את הקורא למלא את המוני העמודים שלא נכתבו בעמודי חוויותיו שלו. סוד הצמצום.