משוררת אורחת: חגית בת-אליעזר

 תקופות

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַדִּינוֹזַאוּרִים

שֶׁדָּרְכוּ עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת

בְּכָל כֹּבֶד מִשְׁקַלָם

אַךְ שָׁמְרוּ עַל הָאָרֶץ

וּמָסְרוּ לָנוּ אֶת הַכַּדּוּר

אֲבָל אֲנַחְנוּ פּוֹגְעִים בּוֹ וּבְעַצְמֵנוּ

אַתָּה- הָאָדָם הַיָּחִיד בָּעוֹלָם

עֲבוּרִי עָכְשָׁיו

סֵרַבְתָ לְחִזּוּרַי

תְּשׁוּקָתִי תִּכָּחֵד רִאשׁוֹנָה

וְאָז הָרְקָמוֹת הָרַכּוֹת

שֶׁנּוֹעֲדוּ לְאַהֲבָה

וּלְבַסוֹף – הַגְּרוּמוֹת

כאשר איננו מסוגלים להתמודד ולעשות את אשר מבינים אנו כי מוטל עלינו לעשות, חולשותינו עומדות למול עינינו ולעיתים, מן הטעם של שנאת חולשותינו, אנו נוטים להטעות את עצמנו ולהאשים לא את עצמנו אלא כל דבר אחר – את הטבע האבסורדי, את המקריות והשרירותיות המאפיינות את העולם, את סדרי השלטון הלקויים, ובקצרה את "המצב" האחראי לכאורה לאי-יכולתנו להתמודד.

חגית בשירה זה מפנה את האצבע אלינו – לא נוכל להאשים את הטבע בחולשותינו; להיפך, הטבע והדינוזאורים דווקא מגלים אחריות, הם שומרים על הכדור ומביאים אותו ראוי לפתחנו.

כשאהובה אינו נעתר לחיזוריה, אין קל יותר מלומר כי הטבע "אשם" בכך, שהרי במצבים שכיחים אלה – את מי נאשים?

חגית כאמור אינה נגררת לכך; היחידים שיש להפנות אליהם אצבע מאשימה אלה הם אנחנו. בשיר, או שהדוברת אינה מצליחה להביא את אהובה להיעתר לחיזוריה או שהוא מקשה ומקשיח את ליבו ואינו מוכן להיעתר לה. ובכל מקרה אין להאשים במצב הזה אלא את הנפשות הפועלות ולא להיגרר להטעייה עצמית שמא גורל עיוור מחליט עבורנו.

שיר מפוכח הבורח מבריחה מַטְעָה; הוא נועץ בנו את התובנה כי המקור למצב הנפשי הקשה בו אנו נמצאים מצוי בנו עצמנו ואף הוא מתאר נכוחה את תוצאותיו העגומות של מצב זה.

אבל, אני מוצא בשיר גם אופטימיות מרובה: הנה הדינוזאורים שעל אף היותם כבדי המשקל הם דורכים בעדינות על האדמה ושומרים לנו על הכדור – הטבע בטובו (או מוטב בעובדת היותו שלם) ישמור עלינו.

השיר פורסם ב"שבו".

חגית פרסמה ספר שירים "השקת ספינת ציפייה" בהוצאת כרמל; שיריה פורסמו בבמות רבות – עתון 77, שבו, כרמל, מקור ראשון ועוד.

חגית, רעיה, אם, בת, מהנדסת ומשוררת, מתארת ברבים משיריה התבוננות מפוכחת על ההוויה הנשית – הוויה שהתלות בזולת היא אחת ממאפייניה.