תשמעו סיפור (על המח"ט שהיה חייב להרגיע עצמו בעקבות המפתח שנפל)

תשמעו סיפור (על המח"ט שהיה חייב להרגיע עצמו בעקבות המפתח שנפל)

למחרת היום המח"ט (שהיה חייב להרגיע את עצמו בעקבות מאורעות ליל אמש) שלח את הסמח"ט לעשות לנו ביקורת. 

 http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=309&itemID=19222#post19222

הסמ"חט אספַנו – כאמור היינו בסך הכול חמישה חיילים – ושוחח עמנו על ענייני דיומא. לפתע שאלני אם אנו מתורגלים בנושא כוננות ספיגה. השבתי בחיוך רחב, כמובן, ואז הוא ביקשני לבצע את התרגול. עכשיו? שאלתי. בוודאי, ענה. קירבתי את שתי כפות ידיי לפי, ואף על פי שכול החיילים היו סביבי (פרט לחייל שבתצפית, שגם הוא היה במרחק שמיעה ממני), ופתחתי בשאגה איומה  –  " כ ו נ נ ו ת   ס פ י ג ה ".

הסמח"ט, שצעקתי פגעה אנושות באוזניו הרגישות, הביט בי בזעם וצעק – מה אתה צועק? כולם פה, אפשר לחשוב שאתה מפעיל איזה גדוד, כולו ארבעה חיילים. אתה לא יכול פשוט לומר בשקט שעכשיו אנחנו רוצים לתרגל כוננות ספיגה? (ולעצמו לחש, איזה אידיוט.)

כאן החלה מהומה רבתית, שכן על פי התרגול היה עלינו לפרק את כל כלי הנשק מעל גב המוצב ולהורידם לתוככי המוצב. ניסיתם פעם לפרק כלי נשק כבדים מחצובותיהם ולהורידם מטה? גם לטובי החיילים זו משימה לא פשוטה, וכל שכן (ובן-בנו של כל שכן) שלנו – ארבעה חיילי מילואים ופלורנס – המלאכה הייתה כמעט בלתי אפשרית.

נדרש לנו כמובן זמן רב מדי לפרק את הכלים הכבדים. ובקיצור, העניין התארך והתארך כשצעקות פולחות את אוויר המוצב, צעקות שאין בהן שום תוכן משמעותי, כגון: לכאן, לא! לשם, תזיז, עכשיו, נו כבר, זהו, עוד רגע, איפה? תעביר מכאן, וכול'…

בתחילה הסמח"ט עוד שמר על קור רוח ואף הפגין שהוא מנהל (בקשר החטיבתי) דיונים ענייניים עם המח"ט; הוא שוחח עמו בנושא שעמד על הפרק מזה זמן – בקשת חיילי הנח"ל בהיאחזות שבגזרה לשינוי ההחלטה בדבר מציאותם של כלבים בהיאחזות. (השאלה אם להתיר לחיילי הנח"ל להחזיק כלבים בהיאחזות העסיקה רבות את מפקדת החטיבה, ובכול פעם היה מתקבלת החלטה אחרת – פעם כן להתיר ופעם לא.) הסמח"ט, כאמור, בשיחתו עם המח"ט הפגין שיוויון נפש כלפי מאמצינו, בהפגינו כביכול בכך את ביטחונו כי אכן יצלח בידינו לעמוד בתנאי התרגול, והוא שוחח בעניין הכלבים עם המח"ט. (והוא אף ניסה לגרום לנו לחשוב שהוא מציג עמדה נאורה, ויצר את הרושם כי מי שמתנגד להימצאותם של כלבים בהיאחזות אינו אחר מאשר המח"ט עצמו…)

סופו של דבר, הצלחנו לפרק את הכלים הכבדים אלא שאז התחלנו להסתבך בנשיאתם. הסמח"ט, שחווה תהליך איטי של איבוד סבלנות, עתה איבד כליל את עשתונותיו. תחילה עוד שמענו איך הוא מודיע בקשר כמה וכמה פעמים שהוא עדיין אצלנו וכבר כבר הוא עוזב ומגיע לארוחת צהריים שכולם מחכים רק לו כדי להשיק בה את העיצוב מחדש של חדר המפקדה (שמעתה ייתלו על קירותיו מפות עם דגלונים המציינים מקומות אסטרטגיים בגזרה ולא תמונות הלקוחות מירחוני נשים המיועדים לגברים). ואילו עתה טון דיבורו השתנה מן הקצה אל הקצה והוא נעשה חסר סבלנות באופן קיצוני. אנו, בהנחייתי הסמויה, השמנו עצמנו מטפלים בנשיאת כלי הנשק הכבדים (שגם הרקולס היה מתקשה להזיזם), תוך מתן אינסוף הצעות – לכאן, לשם, כך, זהו וכדומה. והוא? לאחר שהפטיר באוויר הערות מסוגים שונים והתדיין עם המח"ט (בצעקות – מה עושים עם אלה?) ולאחר שאיימו עליו שארוחת הצהריים וההשקה יתחילו בלעדיו, הוא פשוט עזבנו מלא חֵמה והסתלק לו לדרכו. למיטב זיכרוני הוא אף לא נפרד מעמנו לשלום (ואני כמעט משוכנע כי שמעתיו מפטיר לאוויר הערה כזו בערך – למה הוא שלח אותי לכאן, אלה פשוט משוגעים, הם הרסו לי את כל היום, גם שני כדורי אקמול לא יסלקו את הכאב ראש שהם עשו לי).

מובן שמאותו יום ועד לסיום אותם מילואים איש לא העז להטרידינו, ויש אומרים שחלפו חודשים רבים עד שהמח"ט או סגנו ההינו להתקרב לאותו מוצב.

ואנו? אנו שבנו ונהנינו מהתנהלותו בעצלתיים של הזמן, שיכולנו לחוש בהתבוננותנו ביום בשמש הזורחת ובליל ברקיע שטוף הכוכבים כיצד גרמי השמים מניעים אותו, וחזרנו ליהנות מן האווירה הפסטורלית ומן המראות הבראשתיים של העמקים וההרים שסובבו אותנו, כשאנו מבלים את זמננו בקריאה מענגת, בשמיעת מוזיקה מענגת (שהיינו משוכנעים שחוברה על ידי צדיקים) באוזניות צמודות לאוזנינו (המצאה שזה עתה הומצאה), ובצפייה בנשרים ששמחו לפרוש כנף לנגד עינינו ולדאות תחתנו בשמים, כממלאים את רצונו של בורא עולם.

בשיחת הסיכום, בתום המילואים, המח"ט והסמח"ט נמנעו בכל מחיר מלהביט לעברי, אך אני בשלב השאלות הצבעתי בגאון כמי שבאמתחתו שאלה מהותית. השאלה עסקה בחתימה שחתמתי עם קבלת המוצב – בנוסף על כל הציוד והכלים – גם על ארבעה בורות מרגמה (מק"ט 1175ז6ז485251א124לח782יז84). את השאלה על גורל חתימתי על הבורות ואת מה שאירע בעקבותיה נשאיר לפעם אחרת…