עוד עמוד מ"עמוד-שניים ליום"

יעקב נזכר בדברי ההספד שניסח לבלהה השופטת, שמלחמתה

באי-השלמות הייתה מלחמה בָּאי-צדק

יעקב היה שוחה כשלוש פעמים בשבוע. במים, תוך שהיה מקפיד לבצע את התנועות בצורה שגרתית ולא מעייפת, היה מרוכז וצלול, ואת רוב הכרעותיו בשבתו על כס המשפט היה מבצע תוך כדי שחייה. היה מנמק לעצמו ומתפלמס עם עצמו ומשכנע את עצמו, והכול תוך כדי חתירה בבריכה, כשהרעש החיצוני, כשראשו מחוץ למים, מתחלף ברעש הפנימי, כשראשו בתוך המים (אבל גם כך הכול הוא רעש פנימי, חשב יעקב לעצמו).

     כמה פעמים עלתה בלבו מחשבה: רגע שאין לך זיכרון ממנו – איננו רגע. אבל צריך סבלנות, סבלנות רבה עד שהזיכרונות פוקדים אותך. כמה פעמים בבית המשפט, בראותו כיצד מי שנראה כי הצדק עמו הולך ומסתבך בדבריו, רצה יעקב לשים בפיו את אשר עליו לומר, אלא שהרגיל עצמו לישב בשקט ולהאזין. בסבלנות.

     גם כשהיה גוזז את ציפורני רגליו היה עושה כן בסבלנות. היה גוזזן בזמנים קצובים פחות או יותר. פעם שם אל לבו כי נדרש למלאכה זו בחלוף זמן קצר מאוד מאז הפעם האחרונה. מה השתנה? שאל את עצמו בעודו עוסק במלאכה, שמא בתקופות שבהן קל לי יותר, ואני יותר מאושר ופורח, ציפורני רגלַי צומחות מהר יותר? מעניין מדוע כאשר אני גוזז את ציפורני רגלַי אני נזכר בפעם הקודמת שבה עשיתי זאת.

     צריך סבלנות. צריך להקשיב לעדים בסבלנות. לפעמים היה מסייע בידי מי שנראה כי הצדק בידו על ידי שהיה שואל אם מתכוון הוא לכך וכך, וכאן היה מפרט את אשר חשב שיש להיאמר.

     עכשיו, מחמת המאמץ בנשיאת המוצרים שקנה, נזכר במאמץ שהיה עושה כשהיה שוחה ומניח למוחו לעבד ולנסח את פסק הדין שעליו לתת במשפט שהטריד את מנוחתו. לכתיבה הוא היה ניגש כאשר פסק הדין כולו, ואפילו כל מילה וכל פסיק, כבר היו בראשו, והיה מתנסח בבת אחת ובחטיבה אחת. לעתים הנטייה הקיימת בו – להתפעל מעצם הקיום של מילים וצירופים של מילים – הייתה מוליכה אותו שולל, והיה עליו להיאבק בה. זו הייתה דרכו – שלאחר הבנת המקרה והפנמתו היה מגבש לעצמו עמדה, ואז כל פסק הדין היה מתנסח במוחו.

     כמה נלחם עם עצמו כדי שדברי ההספד לחברתו לעבודה בלהה, שהלכה לעולמה לאחר שהתייסרה בייסורים רבים, יתנסחו אצלו בצורה אחרת ולא בבת אחת ובחטיבה אחת. חש שאין זה נכון לחשוב על ניסוח.

     לבסוף כתב דברי הספד על בלהה שנלחמה כל ימיה באי-השלמות כדי להפוך אותה לשלמות; על רצונה העז למגר את האי-סדר; על השיחות עמה, שבהן התוודתה כיצד שרדה את השואה ואיך מצאוה – ילדה קטנה שבטנה נפוחה מרעב ואסור היה להאכילה. כתב גם כיצד גרה עם הוריה במושב עם חיות הבית, וכיצד פגשה את בעלה, שפעם מצאהּ לאחר שהלכה לאיבוד בסמטאות העיר ונציה. כתב על מלחמתה במחלה שהיא איננה שונה ממלחמתה נגד האי-שלמות – זו מלחמה שנלחמה כל הימים למען עולם מסודר יותר, למען עולם מושלם יותר, למען עולם שאין בו מקום לשרירות לב, למען עולם נכון יותר, למען עולם צודק יותר, שאין בו מקום לתופעות בלתי מובנות של סבל אנושי חסר פשר. את דבריו סיים יעקב באומרו שמלחמתה של בלהה באי-סדר ולמען השלמות היא מלחמה בָּאי-צדק, כאילו ידעה שעמה לא ייעשה צדק ויהיה עליה להילחם למענו.

     לאחר שסיים את ההספד ניגש אליו בעלה של בלהה וחיבקו. לא אחת חשב יעקב על החיים ועל המוות, ועתה, כשבעלה של בלהה מחבקו, מלמל באופן בלתי רצוני כמעט – רק מי שיכול לחיות יכול למות. תהיה חזק.