אחוז בקולמוס כותב
אני מצטרף לכולנו בתקווה ובתפילה ומייחל שנשמע טובות מהצפון.
אני חורג ממנהגי ומצרף קטע משיר.
דליקה
הַמְּדוּרָה דּוֹלֶקֶת בַּחוּץ
וְהַדְּלֵקָה כָּאָדָם
– כְּיִצְרוֹ וּכְנִשְׁמָתוֹ –
מַעֲשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים
וּתְחִלָּתָהּ בְּהִסּוּס-מָה
וְאַחַר-כָּךְ הִיא כְּמוֹ עֲצוּרָה
וְאַחַר-כָּךְ הִיא בּוֹעֶרֶת בְּכֹחַ וּבְעָצְמָה וְהִיא בְּשִׂיאָה
וְאַחַר-כָּךְ הִיא בְּחִפּוּשׁ אַחַר חָמְרֵי דְּלֵקָה בַּסְּבִיבָה לְכַלּוֹת
וְאַחַר-כָּךְ הִיא בִּדְעִיכָה
וְאַחַר-כָּךְ הִיא נִגְמֶרֶת וּמִתְחֲדֶשֶׁת מֵעַצְמָהּ לְסֵירוּגִין כִּכְנוּעָה
וְאַחַר-כָּךְ הִיא תָּמָה וְאִם מִישֶׁהוּ מְפִיחַ בָּהּ רוּחַ – שָׁבָה וְנִדְלֶקֶת
וְאִם לָאו – נוֹתֶרֶת שׁוֹמְמָה
וּכְאוּבָה וּכְבוּיָה וַחֲבוּיָה בְּגֶחָלֶיהָ.
בַּלַּיְלָה הַזֶּה
מֵעַל גַּגּוֹת הַשְּׁכוּנוֹת מִתְלַכְּדוֹת לֶהָבוֹת הָאֵשׁ
בְּדַרְכָּן הַשָּׁמַיְמָה
וְהַמְבֻגָּרִים הַיְשׁוּבִים בְּחַדְרֵיהֶם
לֹא יַבִּיטוּ בַּמְּדוּרוֹת
וְקוֹלוֹת הָאֵשׁ הַמְּכַלָּה
נִשְׁמָעִים וְנִשְׁמָעִים.
מן השיר שלך נשמע קול הלהבה המכלה בעוצמה.
שיר המאיר נקודה של אופטימיות (אופטימיות פורתא) בשבוע הפסימי הזה. אהבתי. רני.
וְהַמְבֻגָּרִים הַיְשׁוּבִים בְּחַדְרֵיהֶם
לֹא יַבִּיטוּ בַּמְּדוּרוֹת
אתה יודע, צדוק, חלק מהתמונות שייחרטו בזכרוני אחרי שהעשן יתפזר והאפר ישקע, זה החלק של פינוי הזקנים שחזו גם חזו ובאמת שמעו גם שמעו את קולות האש הרעה הזאת.
תודה שהבאת.
צדוק, אלמלא אירועי הימים הנוראים הייתי יכולה לקרוא את מילות השיר כמתארות את בערת האהבה שבין שניים. בתקווה שלשם ורק לשם יכוונו ככלות אירועי השעה.
אכן צדוק הדליקה כאדם כיצרו וכנשמתו
גבוהה, דועכת ונדלקת שוב
נקווה שמעתה ואילך תהיה זאת דליקה של אור וחסד ולא של הרס וחורבן
חנה ל., רן, איריס, ענת וחנה ט., וגם לכול מי שהגיב למייל האישי שלי — תודה על הקריאה האישית שלכם; כול אחת עוררה אותי לחשוב, ומכול אחת — למדתי ומצאתי משהו בתוכי.
ברכות בכול — צדוק
יפות מילותיך בעיני.
כנועות, שלא כמו האש הסוררת.
כבולות למרותך, עם האנפורה
ואחר-כך.
מצאתי לנכון להתייחס גם בשל השימוש הכפול והרב משמעי למילה דליקה.
או בערה, או שריפה.
כמי שחוותה שריפה בביתה, אני יכולה להעיד, כי הלהבות המסתחררות הן עתירות כוח, מפחידות ונוראות – אך יש בהם יופי נשגב, כזה של ים (מים) או שמש שוקעת.
יש במראה בעיני האדם הרבה פחד, מפני כוח חזק ממנו – שוצף, קוצף ודולק.
פחות נעים הוא העשן החונק, ואחר-כך מעגלי הפיח משרטטים נטיפים של פיח שחור סוריאליסטי על הקירות.
השממה שלאחר האש היא הרס בל יתואר, חרכי ניירות עליהן שוליים של מים שהכבאים שפכו.
עוד ידובר באש שעל הכרמל ועוד יסופר כמו הזקנים בשירך שיעבירו לדורות כמה עצים בערו עד כלות.
בתודה
חוה זמירי
חוה שלום,
תודה על דברייך אשר אותם קראתי פעם ופעמיים ומצאתי בהם הבחנות דקות והרבה טעם.
למזלי לא התרחשה שריפה אשר העמידה אותי בסכנה, אך אני מאמין כי אני מצליח להבין העוצמה (על דו-המשמעות שבדבר) שבחוויה כה טראומטית.
ברכות בכול — צדוק