מהי אמנות – "שאלת מיליון הדולר", בעיני

רוב שנותי כיוצרת (מלבד הזמן שבו אני יוצרת, שאז אני "מקשיבה" אך ורק לקול היצירה המבקשת לבקוע) וכצרכנית אמנות, מטרידה אותי מאוד שאלת ה"איך" וה"על מה". ולמה הכוונה? בבואנו להתייחס ליצירת אמנות, יש באופן שרירותי חלוקה דיכוטומית בין תוכן לצורה כאשר מדרגת או דרגת האמנות של אותה יצירה נאמדת ונמדדת על פי השילוב בין השניים באופן כזה שהשלם הוא יותר מסך כול חלקיו – תוכן וצורה יחדיו.

 אלא מה, שלא אחת שמעתי לא מעט אנשים מכל גזרות העם –  גם מקרב שוחרי אמנות בעלי טעם אנין וידע נרחב –  הטוענים רגע לפני בואם בהיכליה של יצירת אמנות כלשהי – ספר, סרט, הצגה, מוזיקה: אל היצירה הזאת אני לא מתקרב. למה? כי שמעתי או ידוע לי שתכניה מדכאים.

 האמירה הזאת מאז ומתמיד מתמיהה אותי. נכון, הגשר בין יצירת אמנות לצרכניה הוא דמוקרטי לחלוטין, אין אונס; ויצירת אמנות מטבעה נועדה ליהנות. אך מהי משמעות המילה הזאת – הנאה – כאשר מדובר באמפקט של יצירת אמנות? מהו אותו קתרזיס שאותו נועדה יצירת אמנות במיטבה ליצור אצל הלקוח שלה? ואשאל זאת בפשטות תוך שימוש במינוחים אמנותיים – האומנם כל יצירה איכותית מחויבת שיהיה בה "אור"? האם לא יכולה להיות יצירת אמנות נפלאה שמבחינת תכניה מבטאת דיכאון גמור?

 ראשיתה של השאלה הזאת בתוכי לפני שנים, בשנותיו הראשונות של קולנוע מוזיאון תל אביב, שהיה ידוע במיוחד אז בהקרנות סרטי מופת אחד אחד. הוקרן בו בין השאר סרט, שלצערי שמו אינו זכור לי אלא רק תוכנו ומה שהעלתה בי הצפייה בו – את שאלת "מיליון הדולר" שאני מעלה כאן. הסרט היה על חולי סרטן, ישמרנו האל. סרט מופת אך מדכא בעליל. הייתי בין מתי המעט שצפו בו. האולם בעת שאני ישבתי בו אי אז היה ריק כמעט לגמרי. אז לא הבנתי את מה שהיום אני מבינה יותר, ועם זאת מתקשה לעכל את התובנה – איך זה שמוקרן סרט מופת שאנשים מתנזרים ממנו רק מחמת אימת התוכן?

 כנ"ל כמובן לגבי ספרים. ידיד אחד שלי, שוחר ספרות מן המעלה העליונה, טען באוזני שמימיו לא קרא ספר שלם של דוסטויבסקי כי הוא מדכא אותו. כנגד זאת ידידה שלי, שהנחתה שנים סדנאות כתיבה, סיפרה לי שכאשר היא רוצה "להמחיש" ללומדים מהי אמנות הסיפר היא מקריאה להם סיפור של קפקא, בלי להוסיף עליו מילה – ואגב, גם קפקא אינו מן הסופרים שתכניהם מאירים במיוחד, אך בהחלט די בפסקה אחת שלו כדי לקלוט במלוא החושים ובלי להידרש לשום הגדרה מנתחת כי מדובר בדבר אמנות עליון.

 אז ככה, לסיכום, ולדאבון לב לא קטן נדמה לי שצורך ההתבדרות שקיים בהרבה אנשים ובכללם צרכני אמנות מובהקים, עולה על ערכה של אמנות. תהא איכותית ככל שתהיה, צפויה יצירה אמנותית להתמקם במצב קיומי מדכא לעצמה אם תכניה ידכאו מדי. האומנם?

 ולסיום אביא שיר שכתבתי אי אז, זמן קצר לאחר צאתי מאותו סרט סרטני מדכא בעליל אך מופלא ונזכר עד עצם היום הזה.

    דיאגנוזה מאוחרת

אֵיךְ אֶפְשָׁר לִלְמֹד אָנָטוֹמְיָה שֶׁל עֶצֶב.

לְפִי שָׁעָה יַתְמִידוּ נִדּוֹנִים

לְהִתְנַחֵם בְּהַקְרָנוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ מְלָאכוּתִית,

אֱנוֹשִׁית מִכְּדֵי לְבַטֵּל גְּזֵרָה

בְּדִיאַגְנוֹזָה מְאֻחֶרֶת.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְלַמֵּד אָנָטוֹמְיָה שֶׁל עֶצֶב

אֶת מִי שֶׁנִּדּוֹן לְהִתְבּוֹנֵן

בִּגְסִיסָה –

לִמּוּד שֶׁאֵינוֹ מוֹנֵעַ,

שֶׁנִּמְנָע לְפִי שָׁעָה.

מתוך "עירומה על גב סוס במונגוליה", הקיבוץ המאוחד, 2010