"אני נהנה משמע אני קיים" – אבל למה דווקא בחו"ל?

 

 

 

 

 

 

 

בתחילת השבוע המריא הבנן גיורא פישר לחופשה בעיר האורות, וכבר למחרת זכינו בשיר חם מתנור הבאגט והקרואסון. ומה בשיר? געגועים. כך אני פירשתי זאת. לְמה געגועים? ל"שטויות", לאיזו שורת שיר לא גמורה שהשאיר בבית. ואז הסגיר הדובר של גיורא (או שמא הדובר=גיורא) כי המחשבות על השורה שנזנחה מאחור באה על חשבון היכולת להתמסר וליהנות הנאה שלמה ממה שלפניו. ומה לפניו? רחובות עתירי יופי עתיק שלא נס לחו, שלל בתי קפה שרק מחכים שתבוא ותתענג על הקפה אוֹלֵה שלהם בצד מאפה שאין מתחרה לטעמו, ומוזיאונים שכל אחד מהם מחייב לפחות יום של שיטוטי תרבות מרהיבי ומעשירי חושים. איזו החמצה. נכון, גיורא, שכך או משהו מכך הרגשת? ואצלי נוכח שירך הייתה באחת הצפה של שאלה שאותה שאלתי ואני שואלת שנים את עצמי ואת האחרים – את הממריאים מביתם הנעים לחופשה קצרה או ארוכה מעבר לימים ולאוקיינוסים. ומהי השאלה? עד כמה באמת אנחנו נהנים שם? ואם אנחנו לא, או לא כל הזמן, אז למה זה כך? ואם זה כך אז למה אנחנו שבים וממריאים עוד פעם ושוב, כמסרבים להפנים ולהשלים עם כך שהכי טוב לנו בבית – לאו דווקא במיטה המוכרת אלא בין עשיותינו, שולחן העבודה שלנו, הכתלים המוכרים שביניהם אנו זורעים את מילותינו? טוב, אז כבר הכברתי שאלה על שאלה וחשפתי משהו מעצמי.

 נסעתי לא אחת ולא שתיים, ורוב נסיעותי היו לעיר האורות, וכבר הפנמתי שהנאתי השלמה מנסיעות לחו"ל היא עד ההמראה ובזמן הטיסה הביתה. ומה רב לא אחת התסכול שכשאני כבר שם אינני מצליחה להיות שם במלוא חושי – לא מצליחה להתנתק כולי מארץ מולדת. בתחילת דרך נסיעותי לחו"ל הייתי גם מתוסכלת ודואבת כי סברתי שזו רק אני כזו, קשת מעוף, חולת געגועים, מקורקעת כרונית. בעייתית מאוד, בקיצור. שהרי כולם סביבי הנשאלים איך היה בחו"ל תשובתם תמיד אחת וקצרה בתכלית – נפלא! ואז מתסכולי כי רב התחלתי לחטט ולפשפש בקרבי הנוסעים והנוסעות, ולא אחת נחשפה האמת המורכבת שלגביה יש מעין קשר של שתיקה. כן, לא נעים להודות שנסיעות חופשה לחו"ל הן לא אחת מתישות יותר מאשר ממלאות כוחות. החושים לא עומדים איתן בנטל המראות ובמשימת העל לספוג אותם אחד לאחד ולהיכבש בהם ולהתפעם. טרדות הבית שנותר אי שם לא מרפות מאיתנו כאילו בזדון ובמתכוון. יום אחר יום חופשי מעיסוקינו הקבועים, המהנים בחלקם, כמה באמת אפשר?

 שנים מלווה אותי וידוי של המשורר אבות ישורון שהסגיר כי שנים רבות מיעט לצאת מהבית, שלא לדבר על נסיעות מעבר לים. יש לו דמיון, טען, ועל כנפי הדמיון הוא יכול להיות בכל מקום בלי להתאמץ כלל (וזה עוד הרבה לפני עידן האינטרנט שמביא אל חדרינו מראות "חיים" מכל רחבי העולם). זכור לי עוד סיפור אמיתי ששמעתי מאחד מידידי, אנתרופולוג ששהה חודשים ארוכים בדרום אמריקה לצורך כתיבת דוקטורט. הוא ואשתו דאז נקלעו לא אחת למצב של אירוח חירום. מטיילים צעירים היו נוחתים בביתם חצי מעולפים, מבקשים מקלט להתאוששות נפש תשושת-מסעות. משהוצע להם לחזור הביתה – תשובתם הייתה לא ולא. בושה וחרפה. כי… נדמה לי שזה עשרות שנים אנחנו, רובנו ככולנו, אולי שטופים באיזה מיתוס של חובת המראה – אל מה ולמה?

 לא אחת כששהיתי בחו"ל חשבתי שלו נמצא בי המעוף לבזבז את כמות הממון שמחייב החו"ל הזה לבילוי בארץ – בעירי אפילו – הייתי שמחה ומלאת אנרגיות רעננות הרבה יותר. ואכן לא מכבר הציע משרד התיירות לתושבי תל אביב למשל לעשות להם מנהג להיות תיירים בעירם. ואם כבר להמריא אל עיר האורות הקסומה, למשל, אז אולי מוטב בלי ציפיות אינסופיות להנאה בלתי פוסקת ולכורח בהינתקות ובהינקות מוחלטת מכל שלא נכנס למזוודה טרם המראה – שורת השיר הלא גמור, כמשל וכדוגמה. זכורה לי חופשה אחת נפלאה בפריז. שהיתי בה חודש עם חברה שניתנה לה דירה. החברה יצאה יום יום למסעות שיטוט וקניות, ואני רוב הימים נותרתי בדירה וכתבתי מחזה על יונה וולך (שמעולם לא עלה על קרשי הבמה), אבל הייתי באמת באמת שמחה באותה הנסיעה…

לפני שאקנח בשירי פריז שלי, אומר לגיורא הבלתי-מתנתק מזל טוב ענק. הבוקר התעוררתי אל הפוסט שהתכוונתי לכתוב בזכותו ומצאתי בשורה על זכייתו בפרס רמת גן לספרות עבור ספר הביכורים המצוין שלו "אחרי זה" (גיורא, עד כמה שידוע לי סכום הזכייה מכסה את חופשתך בפריז, אז איתנו-בלעדינו ובלי קשר לממון תהנה מעיר האורות במלוא האור…).

 

 

המחרוזת הפיוטית הבאה נכתבה בחודש אוגוסט, בפנסיון נעים מאוד בפריז, מול גני לוקסמבורג. היו שם כל התנאים לכאורה לכתיבת מה שאמיר אור מכנה "שירים שמחים". ולא זה מה שנוצר ממני. ויחד עם זאת, הרגעים הכי טובים השמורים איתי משם ומאז הם אלה שבהם היה בי דחף הכתיבה.

 

 

 גשמי ברכה

 

א

 

רַק אֶת פָּנַי יָכֹלְתִּי לְהַסְגִּיר,

וְהַמִּלִּים שֶׁדִּבְּרוּ אֶל תּוֹךְ גְּרוֹנִי

הֶחֱזִירוּ גַּם אוֹתְךָ אֶל הַשְּׁתִיקָה.

אַחַר כָּךְ נִרְכַּנּוּ אֶל הַשֻּׁלְחָן.

כָּל אֶחָד בְּכֵלָיו מָדַד אֶת הַזְּמַן

שֶׁנּוֹתַר לָנוּ יַחַד.

בְּרֶגַע אֶחָד קַמְנוּ

וּפָנִינוּ כָּל אֶחָד לְחַדְרוֹ.

 

 

ב

 

כְּשֶׁיַּחְדְּלוּ הַגְּשָׁמִים, אֶנְעַל אֶת חַדְרִי וְאֵרֵד

אֶל הָרְחוֹב לִנְשֹׁם רֵיחַ מְתַקְתַּק

הָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַזָּרוּת, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ קוֹלוֹת

וְגַם לֹא מִלִּים מוּבָסוֹת.

 

 

ג

 

גְּבָרִים וְנָשִׁים נִצְמָדִים זֶה לָזֶה

כִּמְבַקְּשִׁים לְגוֹנֵן מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם,

גַּם מִפְּנֵי פָּנִים זָרִים

שֶׁאֵינָם מוֹצְאִים מַחְסֶה

וְאֵינָם מְבִיאִים מַרְפֵּא

וְאֵינָם מְנַקִּים.

 

ד

 

הַמָּקוֹם מְמַלֵּא חָלָל שֶׁנּוֹצַר בּוֹ לְרֶגַע,

כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַר בַּהֶרְגֵּל הַשּׁוֹחֵק גַּם אֶת פְּנֵי הַיְדִידוּת

הַנִּרְקֶמֶת כָּאן בְּאוֹתָהּ מְהִירוּת בָּהּ תָּבוֹא אַחֲרֶיהָ פְּרִידָה.

אֵין זוֹ קְבוּרַת כֶּלֶב אַף שֶׁהִיא נֶעֱרֶכֶת בְּחִפָּזוֹן,

כְּדֵי לֹא לְבַכּוֹת אֶת שֶׁיֹּעַדְנוּ אֵלָיו

מִלְּכַתְּחִלָּה.

 

 

  חג חירות שמח במלואו בארץ המכורה – ארץ זבת חלב ודבש, מלכתחילה וככלות מסעותינו במדבריות העולם.